רמב"ם (משנה תורה) הלכות תלמוד תורה פרק ו הלכה יד
במה דברים אמורים במי שנדוהו על שבזה תלמידי חכמים. אבל מי שנדוהו על שאר דברים שחיבים עליהם נדוי אפלו נדהו קטן שבישראל חיב הנשיא וכל ישראל לנהג בו נדוי עד שיחזר בתשובה מדבר שנדוהו בשבילו ויתירו לו. על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה. ואלו הן: א) המבזה את החכם ואפלו לאחר מותו. ב) המבזה שליח בית דין. ג) הקורא לחברו עבד. ד) מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא. ה) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה. ו) מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק כגון כלב רע או סלם רעוע מנדין אותו עד שיסיר הזקו. ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אנס שיבוא מן העובד כוכבים לישראל חברו בעל המצר. ט) המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם. י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. יא) המחלל יום טוב שני של גליות אף על פי שהוא מנהג. יב) העושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות. יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. יד) המביא את הרבים לידי חלול השם. טו) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. יז) המכשיל את העור. יח) המעכב הרבים מלעשות מצוה. יט) טבח שיצאה טרפה מתחת ידו. כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם. כא) המקשה עצמו לדעת. כב) מי שגרש את אשתו ועשה בינו ובינה שתפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין מנדין אותם. כג) חכם ששמועתו רעה. כד) המנדה מי שאינו חיב נדוי:
