רמב"ם (משנה תורה) הלכות תמורה פרק ד הלכה יג

ואין מערימין על בהמת הקדש להקדיש עברה קדשה אחרת אלא הרי הוא כקדשת אמו. שולדות הקדשים ממעי אמם הם קדושים כמו שבארנו. והרי כל עבר מהן כקדשת אמו ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעשה בבכור שהבכור ביציאתו הוא שמתקדש. אף על פי שכל חקי התורה גזרות הם כמו שבארנו בסוף מעילה. ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול לתן לו טעם תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רב הטעמים של כל חקי התורה. יראה לי שזה שאמר הכתוב (ויקרא כז י) (ויקרא כז ל) "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". כענין שאמר (ויקרא כז טו) "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו". ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע. שטבע של אדם נוטה להרבות קנינו ולחוס על ממונו ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם ויפדה בפחות משויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חמש. וכן אם הקדיש בהמה קדשת הגוף שמא יחזר בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה. ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף. וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. וכל אלו הדברים כדי לכף את יצרו ולתקן דעותיו. ורב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים. וכן הוא אומר (משלי כב כ) "הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת". להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך: