תלמוד ירושלמי בבא בתרא פרק ט הלכה ד

משנה: האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות נפל לאמצע. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו. האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע שהשושבינות נגבית בבית דין. אבל שילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין מפני שהיא גמילות חסדים. הלכה: האחין השותפין כול׳. תני. האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך. בזמן שבאין מכח האריס נוטלין מכח האריס. מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית. כהדא דרב נחמן בר שמואל בר נחמן נתפש לבולי. אתא עובדא קומי רבי אמי. אמר. אין אית בניכסוי דנחמן שנתפש לו ינתן לו מנכסיו. ואם לאו יינתן לו מן האמצע. חלה ונתרפא נתרפא מן האמצע. תני. רבן שמעון בן גמליאל אומר. כל מכה שיש לה קיצה מתרפא מכתובתה. ושאין לה קיצה מתרפא מן הנכסים. כהדא קריבתיה דרבי שמעון בר ווא הוות חששה עיינה. אתת גבי רבי יוחנן. אמר לה. קציץ הוא אהין אסייך. אין קציץ מן פרניך. אין לא קציץ בעליך יהיב ליך. ולא כן תנינן. אל תעש עצמך כערכי הדיינין. ומר רבי חגיי בשם רבי יהושע בן לוי. אסור לגלות ליחיד דינו. אמרי. ידע הוה רבי יוחנן דהיא איתא כשירה בגין כן גלי לה. בעלה בעי הן דקצץ והיא בעייה הן דלא קצץ. למאן שמעין. לא לבעלה. אמר רבי מתנייה. הדא דתימר בההוא דלית דיניה עימיה. ברם בהוא דאית דיניה עימיה אמר ליה מילתא.