תלמוד ירושלמי בבא מציעא פרק ה הלכה א

משנה: אי זהו נשך ואי זהו תרבית. אי זהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטים בשלש מפני שהוא נושך. ואי זהו תרבית המרבה בפירות. כיצד לקח הימינו חיטים בדינר זהב הכור. וכן השער. עמדו חיטים בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין אמר לו הרי חיטין עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי יין ויין אין לו. המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא רבית. הלכה: אי זהו נשך כול׳. אמר רבי ינאי. זהו רבית שיוצא בדיינין. בעו קומי רבי יוחנן. רבית מהו שיצא בדיינין. אמר לו. אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום. מודי רבי יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו. מודה רבי יוחנן שאם היה השטר קיים דמנכין ליה. אי זהו תרבית. תני. ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. גובה את הקרן ולא את הריבית. כתיב את כספך לא תתן לו בנשך. אין לי אלא נשך בכסף וריבית באוכל. נשך באוכל וריבית בכסף מניין. תלמוד לומר אל תקח מאתו נשך ותרבית. הקיש נשך לתרבית ותרבית לנשך. מה נשך כסף אף תרבית כסף. מה תרבית אוכל אף נשך אוכל. לקח ממנו חטים. אמר רבי בא בר כהנא. השער שהוא יפה לעולם. פחות מיכן ווי לזבונא. יותר מיכן ווי למזבנה. אמר לו. תן לי חיטיי שאני מוכרן. במה קנה. רב נחמן בר יעקב סבר מימר. חייב להעמיד (לחבירו) [לו מן הדין. רבי אבהוא בשם רבי יוחנן. קנו לו מעותיו דבר תורה.] המלוה את חבירו. חד בר נש אשאל לחבריה דינרין אשרוניה גו ביתיה. אמר ליה. הב לי אגר ביתי. אמר ליה. הב לי דינריי. אתא עובדא קומי רבי בא בר מינא. אמר ליה. וקים ליה מה דהוה חמי למישרי. תני. יש דברים שהן רבית ומותרין. כיצד. לוקח אדם שטרות חבירו בפחות ומלוותו שלחבירו בפחות ואינו חושש משום רבית. ויש דברים שאינן רבית ואסורין משום הערמת רבית. כיצד. קיבל הימינו שדה בי̇ כור חיטין. אמר לו. תן לי סלע אחד. אמר לו אין לי אלא כור אחד חיטין. טול לך. וחזר ולקח ממנו בכ̇ד̇. אין זה רבית אבל אסור משום הערמת רבית. אמר ליה. לית את צריך והב אגר כלים או אגר הכתפין אקולי וסב דינרך. רבי לא אמר בנותן לו שכר רגלו. רבי זירא אמר. נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר.