תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ד הלכה ב
משנה: שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו לפני רבי יהודה הרי שהיה מועד בשבתות ואין מועד בימות החול. אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק. אימתי הוא תם משיחזור בו שלשת ימי שבתות. הלכה: שור שהוא מועד למינו כול׳. מכיון שהרג אדם אחד אינו מועד. רב אמר. בשהרג שלשה גוים. רבי יוסי בן חנינה אמר. בשרדף שלש רדיפות והן משערין שיש ברדיפתו נגיחה. שאם יצא ביום הראשון ונגח שוורים. בשיני ונגח כלבים. בשלישי ונגח חזירים. על ידי ג̇ מינין לג̇ ימים מהו שיעשה שור מועד. יצא ביום הראשון ונגח. בשיני לא יצא. בשלישי יצא ונגח וכול׳. ייבא כפלוגתא דרב אדא בר אחווא ודרב הונא. דאיתפלגון. נידה שבדקה עצמה. ביום ראשון בדקה ומצתה טמא. בשיני לא בדקה. בשלישי בדקה ומצתה טמא. רב אדא בר אחווא בשם רב. נידה וודאי. רב הונא בשם רב אמר. נדה ספק. אמר רב הונא. תמן הוינא ברישא ובסיפא ובאמצעיתא. אישתאלת לרב ואמר. ספק. אישתאלת לרב ואמר. וודאי. חזר ומר. ספק. ורב אדא בר אחווא לא הוה תמן אלא כד מר. וודאי. רב ירמיה בשם רב אמר. הלכה כרבי מאיר בתמה וכרבי יודה בהוועדה. הוינן סברין מימר. מאי טעמא דרבי יודה. מכיון דו חמי לון לבישין נקיין עוד הוא משנה דעתיה.
