תלמוד ירושלמי בבא קמא פרק ח הלכה ד

משנה: זה חומר באדם מבשור שהאדם משלם את הנזק ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ואינו משלם דמי ולדות. המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה החובל ביום הכיפורים חייב בכולן. החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. החובל בעבד כנעני שלאחרים חייב בכולן. רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. הלכה: זה חומר באדם מבשור כול׳. המכה אביו ואמו כול׳. תני. והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת. שהפיל שתי שיניו כאחת. אינו נותן לו כלום. זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שנייה. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. זאת אומרת שמין לעבדים בושת. רבי לא בשם רבי יוחנן. המקדיש מעשה ידי עצמו כולן קידש. וחזר ותנא. המקדיש מעשה ידי עבדו יוציא לו מהן פרנסתו והשאר הקדש. הכא את אמר. השאר הקדש. והכא את מר. כולו קודש. אמר רבי אחא. מצווים ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים. לא כן אמר רבי יוחנן. הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל נזקו צערו ריפוי שבתו בושתו. והלה יתפרנס מן הצדקה. אמר רבי אחא. מצווין ישראל לפרנס עבדים קיטעין יותר מן השלימין. והא רבי יוחנן אכיל קופד ויהיב לעבדיה. שתי חמר ויהיב לעבדיה. וקרי אנפשיה הלא בבטן עושיני עשהו. אמרי. תמן במידת הדין. ברם הכא במידת רחמים.