תלמוד ירושלמי הוריות פרק ב הלכה ד

משנה: אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח. ולא בעבודה זרה אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת: הלכה: אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת כול׳. מצות יי. הייתי אומר. אף אוכלי שקצים ורמשים במשמע. נאמר כאן מעיני ונאמר להלן מעיני. מה מעיני שנאמר להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף מעיני שנאמר כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. או מה מעיני שנאמר להלן דבר שיש בו מיתת בית דין. אף מעיני שנאמר כאן דבר שיש בו מיתת בית דין. אמר רבי יוסי בר חנינה. מקום שנכללו כל העריות להיכרת. יצא אשת איש אבל ללמד על הממזר. רבי אומר. עליה עליה. מה עליה שנאמר להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אף עליה שנאמר כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ולמה לא דרש רבי מעיני מעיני. אמר רבי יוסי. אין ידרוש רבי מעיני מעיני. מה מעיני שנאמר להלן דבר שיש בו מיתת בית דין. אף מעיני שנאמר כאן דבר שיש בו מיתת בית דין. לפום כן לא דרש רבי מעיני מעיני. ולית ליה ספרא דרבי מידרוש מעיני מעיני. דלא כן מנן ליה היחיד והנשיא והמשיח. לא מעיני מעיני. דלא כן מנן ליה הוריית בית דין גדול הוריית בית דין קטן לא מעיני מעיני. אמר רבי חנניה קומי רבי מנא. עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת לא מעיני מעיני. דלא כן מנן ליה הוריית בית דין קטן לא מעיני מעיני. אמר רבי חנניה קומי רבי מנא. ולית סופיה דרבי מידרוש מעיני מעיני. אמר ליה. מה את בעי מרבי. רבי כדעתיה. דרבי אמר. משיח בשגגת המעשה הוא. ואין כתיב זדון שגגה ליחיד אלא בבית דין ובלבד. אותו. מיעט קרבנו למצוה יחידית שלא יכנס דמו לפנים. מה כרבי. דרבי אמר. משיח בשיגגת המעשה הוא. ואין כתבנן בהעלם דבר הוא. אמר רב הונא. על דרבנן נצרכה. שלא תאמר. הואיל והוא בהיכרת יכנס דמו לפניי לפנים. לפום כן צריך מימר. אותו. מיעט קרבנו למצוה יחידית שלא יכנס דמו לפנים.