תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה ב

משנה: יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך מתיי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם נכנס שמאי. הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין: הלכה: בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד. ועמדו שמי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמי ותלמידי בית הלל ולא שימשו את רביהן כל צורכן. ורבו המחלוקות בישראל ונחלקו לשתי כיתות. אילו מטמאין ואילו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד. רבי חייה בשם רבי יוחנן. לא תהא שבות קלה בעיניך. שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עליה אבות העולם. אמר רבי יוסה. זאת אומרת שאדם צריך לכבוש את כובדו. דלא כן מה אנן אמרין. אסור ליגע בבהמה ביום טוב. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם ונכנס שמי. לאיכן יצא. יש אומרים. ממידה למידה יצא. ויש אומרים. כנגד פניו יצא. הוא ושמונים זוג שלתלמידי חכמים מלובשין תירקי זהב. שהשחירו פניהן כשולי קדירה. שאמרו להן. כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל. אנן תנינן. יהודה בן טבאי נשיא. ושמעון בן שטח אב בית דין. אית תניי תני ומחלף. מאן דאמר. יהודה בן טבאי נשיא. עובדא דאלכסנדריאה מסייע ליה. יהודה בן טבאי [הוון בני ירושלים] בעון ממניתיה נשיא בירושלם. ערק ואזל ליה לאלכסנדריאה. והיו בני ירושלם כותבין. מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה. עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו. פירש מיתי גו אילפא. אמר. דכורה מרתה דביתא דקבלתן מה הוות חסירה. אמר ליה חד מן תלמידוי. רבי עיינה הוות שברה. אמר ליה. הא תרתיי גבך. חדא דחשדתני. וחדא דאיסתכלת בה. מה אמרית. יאייא בריוא. לא אמרית אלא בעובדא. וכעס עלוי ואזל. מאן דאמר. שמעון בן שטח נשיא. עובדא דאשקלון מסייע ליה. תרין חסידין הוון באשקלון אכלין כחדא ושתיי כחדא ולעיי באוריתא כחדא. דמך חד מינהון ולא איתגמל ליה חסד. מית בריה דמעין מוכס ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד. שורי ההוא חסידא מצטער. אמר. ווי דלית לשנאיהון דישראל כלום. איתחמי ליה בחילמא ואמר ליה. לא תיבזי בני מריך. דין עבד חדא חובא ואזל בה. ודין עבד חדא טיבו ואזל בה. ומה חובא עבד ההוא חסידא. [חס] ליה לא עבד חובה מן יומוי. אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה טיבו עבד בריה דמעין מוכס. חס ליה לא עבד טיבו מן יומוי. אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה. אמר. ייכלוניה מיסכינייא דלא יט[לון]. ואית דאמרין. בשוקא הוה עבר ונפל מיניה חד עיגול. וחמא חד מיסכן ונסב ליה ולא אמר ליה כלום [בגין דלא מסמקי אפויי]. בתר יומין חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה מטייל גו גנין גו פרדיסין גו מבועין דמיי. וחמא לבריה דמעין מוכס לשונו שותת על פי הנהר. בעי ממטי מיא ולא מטי. וחמא למרים ברת עלי בצלים. רבי לעזר בר יוסה אמר. תלייא בחיטי ביזייא. רבי יוסי בן חנינה אמר. צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה. אמר לון. למה דא כן. אמרין ליה. דהוות ציימה ומפרסמה. ואית דאמרי. דהוות ציימה חד יום ומקזה ליה תריי. אמר לון. עד אימת היא כן. אמרי ליה. עד דייתי שמעון בן שטח ואנן מרימין לה מן גו אודנה וקבעין ליה גו אודניה. [אמר לון. ולמה. אמרי ליה.] דאמר. אין אנא מתעביד נשייא אנא מקטל חרשייא. והא איתעביד נשייא ולא קטל חרשיא. והא אית תמנין נשין חרשיין יהיבין גו מערתא דאשקלון מחבלן עלמא. אלא איזיל אמור ליה. אמר לון. אנא דחיל דהוא גבר נשייא ולית הוא מהיימנתי. אמרי ליה. אי הימנך הא טבאות. ואין לא [עביד הדין סימנך קומוי.] הב ידך על עיינך ואפקה וחזרה והיא חזרה. אזל ותני ליה עובדה. בעא מיעבד [סימנא] קומוי ולא שבקוה. אמר ליה. ידע אנא דאת גבר חסיד. יתיר מן כן את יכיל עבד. ולא עוד אלא בפומי לא אמרית. בליבי חשבית. מיד עמד שמעון בן שטח ביום סגריר ונסב עימיה תומנין גוברין בחירין. ויהב בידיהון תומניי לבושין נקיים ויבונין גו קידרין חדתין וכפונון על רישיהון. אמר לון. אין צפרית חד זמן לבשון לבושיכון. ואין צפרית זמן תניין עולון כולכון כחדא. וכיון דאתון עללין כל חד וחד מינכון יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא. דעיסקיה דהדין חרשא טלטלתניה מן ארעא לא יכיל עבד כלום. אזל וקם ליה על תרעא דמערתא. אמר ליה. אויים אויים. פתחון לי. דמן דידכן אנא. אמרון ליה. היך אתית להכא בהדין יומא. אמר לון. ביני טיפייא הוינא מהלך. אמרון ליה. ומה אתיתא הכא מיעבד. אמר. מילף ומילפא. כל מטי יעביד מה דהוא חכם. והות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא פיתא. וחדא אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא קופד. אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא תבשילין. אמרה מה דהיא אמרה ומייתי חמר. אמרון ליה. את מה אית בך עבד. אמר לון. אית בי צפר תרין צפרין ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין. הווי עמכון חדיי ומחדיי לכון. אמרון ליה. כן אנן בעיי. צפר חדא זמן ולבשון לבושיהון. צפר זמן תיניין ועלון כולהון כחדא. אמר. כל דמטי יחכום זוגיה. וטענונון ואזלון וצלבונון. הדא היא דתנינן. מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון. [אמרו. שמונים נשים תלה. ואין דנין שנים ביום אחד. אלא שהיתה השעה צריכה לכך.] תני. אמר רבי אליעזר בן יעקב. שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה. עד איכן. רבי לעזר בירבי יוסי אמר. עד כדי זימזום. רבי יוסה אומר. בעדים. אבל לא בהתרייה. מעשה באחד שיצא לדרך רכוב על סוסו בשבת. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. והלא שבות היית. אלא שהיתה השעה צריכה לכן. שוב מעשה באחד שיצא לדרך ואשתו עמו. ופנה לאחורי הגדר ועשה צרכיו עמה. והביאוהו לבית דין והלקוהו. והלא אשתו היית. אלא שנהג עצמו בביזיון.