תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה ג

משנה: בית שמאי אומרים מביאים שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות. ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן: הלכה: בית שמי אומרים. הותרה סמיכה שלא כדרכה. ובית הלל אומרים. לא הותרה סמיכה שלא כדרכה. אי זו היא סמיכה שלא כדרכה. מאתמול. אמר רבי זעורה. כל עמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא. שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול יצא. מה פליגין. בשלמי חגיגה. בית שמי עבדין לון כשלמי נדבה. בית הלל עבדין לון כאשם מצורע. אמר רבי יסא הן דת אמר. אשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא. בזמנו. עיבר זמנו נעשה כשלמי חגיגה. אמרו בית הלל לבית שמי. מה אם בשעה שאני אוסר להדיוט הרי אני מתיר לגבוה. בשעה שאני מתיר להדיוט אינו דין שנתיר לגבוה. אמרו להן בית שמי. והרי נדרים ונדבות יוכיחו. שהן מותרין להדיוט ואסורין לגבוה. אמרו להן בית הלל. לא. אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע. תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע. אמרו להן בית שמי. חגיגה אין זמנה קבוע. שאם לא חג בראשון חוגג בשיני. שאם לא חג בשיני חוגג בשלישי. אמרו להן בית הלל. חגיגה זמנה קבוע. שאם לא חג ברגל. אינו יכול לחוג לאחר הרגל. אמרו להם בית שמי. והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. אמרו להם בית הלל. משם ראייה. לכם אינו נעשה. [אבל] נעשה הוא לגבוה. אבא שאול אומר טעם אחר. מה אם בשעה שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה. בשעה שכירתך פתוחה אינו דין שתהא כירת רבך פתוחה. דבר אחר. אינו בדין שיהא שולחנך מלא ושולחן (רבך) [קונך] ריקם. אמר רבי יוסי בירבי בון. רבי שמעון בן לקיש הוה עבר קומי סדרא ושמע קלהון קריי הדין פסוקא. ויזבחו ליי זבחים ויעלו עולות ליי למחרת היום ההוא. אמר. מאן דמפסיק ליה כבית שמי. מאן דקרא כוליה כבית הלל. ניחא עולות למחרת היום ההוא. שלמים למחרת היום. ואין שלמים באין כבית שמי. אמר רבי יוסי בירבי בון. דוד מת בעצרת. והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר. מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה. חברו עליו תלמידי בית שמי. התחיל מכשכש בזנבה. אמר להן. ראו נקיבה היא ושלמים הבאתיה. הפליגן בדברים והלכו להן. לאחר ימים גברה ידן שלבית שמי וביקשו לקבוע הלכה כדבריהם. והיה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמי ויודע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנס לעזרה ומצאה שוממת. אמר. ישמו בתיהן של אילו שהישמו את בית אלהינו. מה עשה. שלח והביא שלשת אלפים טלים מצאן קדר וביקרן ממומין. והעמידן בהר הבית ואמר להן. שמעוני אחיי בית ישראל. כל מי שהוא רוצה יביא עולות יביא ויסמוך. יביא שלמים ויסמוך. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל. ולא אמר אדם דבר. אמר רבי יצחק בירבי לעזר. הדא כסא בשירותה בעייא מוליי. ססא דקיסא מיניה וביה. כל גומרא דלא כוויא בשעתה לא כוויא. מעשה באחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה. וראהו אחד מתלמידי בית שמי. אמר להן. מה זו סמיכה. אמר לו. מה זו שתיקה. ושיתקו בנזיפה והלך לו.