תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה ו

משנה: הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור במעשר. הטובל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה. הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקודש. הטובל לקודש והוחזק לקודש אסור לחטאת. הטובל לחמור הותר לקל. טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל: הלכה: וחולין צריכין כוונה. דרובא אתא מימור לך. אפילו טובל לחולין והחזק לחולין אסור במעשר. לא כן אמר רבי אלעזר. כמיניין החולין כן מיניין המעשר. כאן לאכילה וכאן למגע. הטובל סתם מותר בכולם. אמר רבי יוחנן. במזוקק לכולן. עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו לכל טהרה שירצה. תמן תנינן. מקל שהיא מליאה משקין טמאים. כיון שהשיקה למקוה. טהרה. דברי רבי יהושע. וחכמים אומרים. עד שיטבול את כולה. רבי שמעון בן לקיש אמר. מה פליגין. בטומאה קלה. אבל בטומאה חמורה אף רבי יהושע מודה. רבי יוחנן אמר. אף בטומאה חמורה פליגין. מתניתה פליגא על רבי שמעון בן לקיש. עודיהו רגליו משוקעות במים מחזיק עצמו בכל טהרה שירצה. פתר לה באוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין. לא כן אמר רבי יעקב בר זבדי רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש. האוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין גופו טהור בלא כוונה. מכיון שנתן דעתו לטהרה מעולה ממנה [אינו] צריך כוונה. מתניתה פליגא על רבי שמעון בן לקיש. מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו [שניהן טהורין.] זה אחר זה הראשון טהור והשיני טמא. רבי יהודה אומר. אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השיני טהור. ועוד היא באוכל אוכלין טמאין ובשותה משקין טמאין. מתניתה פליגא על רבי שמעון בן לקיש. צנון שבמערה אשה נידה מדיחתו והוא טהור. העלתו כל שהוא מן המים טמא. ותני עלה. רבי יהודה מטהר משם רבי יהושע. ונידה לא טומאה חמורה היא. הדא פליגא על רבי שמעון בן לקיש ולית לה קיום.