תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה ז

משנה: בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת: הלכה: רבי יסא בשם רבי יוחנן. במגעות שנו. רבי זעורה בעא קומי רבי יסא. מאיכן ניטמא הבגד הזה מדרס. אמר ליה. תיפתר שהיתה אשתו שלעם הארץ יושבת עליו ערומה. שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעורה. כמה דת אמר תמן. אין היסט בחולין. ויש היסט בחולין על ידי מגע. ודכוותה אין משא בחולין. ויש משא בחולין על ידי מגע. רבי שמואל אחוי דרבי הושעיה אמר. רבי ירמיה בעי. ישבה על הכסא ונגעה בו. מה נפשך. אם משא הרי משא. אם מגע הרי מגע. כמה דת אמר במשא. עד שינשא רובו. ודכוותה במגע. עד שיגע ברובו. גופו שלפרוש מהו שייעשה כזב אצל התרומה. התיב רבי יוחנן. והא תנינן. המניח עם הארץ בתוך ביתו לשומרו. בזמן שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין. האוכלין והמשקין וכלי חרש פתוחין טמאין. אבל המשכבות והמושבות וכלי חרש מוקפין צמיד פתיל טהור. אין תימר. עשו גופו כזב אצל התרומה. אפילו מוקפין צמיד [פתיל] יהיו טמאין. אמר רבי יודה בר פזי. תיפתר בעם הארץ אצל הפרוש. ולית שמע מינה כלום. אמר רבי מנא. כן אמר רבי יוסה רבי. כל מה דאנן קיימין הכא בתרומה אנן קיימין. תדע לך שהוא כן. דתנינן תמן. אפיל מובל אפילו כפות הכל טמא. כלום אמרו טמאים לא משם היסט. לא כן אמר רבי יוחנן. לא חצצות ולא הסיטות ולא [רשות היחיד ולא] עם הארץ אצל התרומה. גופה שלתרומה מהו שיעשה כזב אצל הקודש. נישמעינה מן הדא. החותך שפופרת שלקודש. החותכה והמטבילה טעון טבילה. ניחא חותכה. מטבילה. ויכרכינה (בסיט) [בסיב] ויטבילה. אלא תיפתר בשחתכה על מנת להטבילה. גופו שלקודש מהו שייעשה כזב אצל החטאת. נישמעינה מן הדא. שני לגינים. אחד טהור לקודש ואחד טהור לתרומה. שנגעו זה בזה. שניהן טהורין. והא מתניתה פליגא. עשה את הטהור לחטאת שהיסיט ברוקו ובשכבת זרעו של טהור לתרומה וניטמא. היא טהור לתרומה היא טהור לקודש.