תלמוד ירושלמי יבמות פרק טז הלכה ו

משנה: מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. הלכה: מעידין לאור הנר. אמר רבי חנינא. לימדני רבי יונתן. והן שראו בוביה של אדם. רבי אחא בשם רבי חננא. תמן תנינן. מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתו. הרי אלו יכתבו ויתנו. ומר רבי יונתן. והן שראו בוביה של אדם. רבי אחא בר חנינה חננא בשם רבי חנינא. הדה דתימר בשדה. אבל בעיר אפילו לא ראו בוביה של אדם. והן תנינן. מי שהיה מושלך בבור ואמר כל מי ששומע את קולי יכתוב גט לאשתו. הרי זה יכתבו ויתנו. ואמר רבי יונתן. והוא שראו בוביה של אדם. אמר רבי אבון. המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות. תמן תנינן. המסית זה ההדיוט והניסית זה הדיוט. הא חכם לא. מכיון שהוא ניסית אין זה חכם. מכיון שהוא מסית אין זה חכם. מכיון שהוא ניסית אין זה חכם. כיצד עושין לו להערים עליו. מכמינים עליו שני עדים בני אדם בבית הפנימית ומושיבין אתו בבית החיצון ומדליקין נר על גביו כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. שכן עשו לבן סטרא בלוד שהכמינו לו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. וכה תמר אכן. שנייה היא דמר אני. אף הכא אני. שלא יברח וילך לו וילך ויסית את אחרים עמו. תמן תנינן. המביא גט ואבד ממנו. אם מצאו על אתר כשר. ואם לאו פסול. איזהו על אתר. רבי יוחנן אמר. כל שלא עברו שם שלשה בני אדם. עבר גוי מהו. נישמעינה מן הדא. אבא בר בר חנה אייתי גיטא ובד מיניה. אשכחיה חד סרקיי. אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון. הדא אמרה עבר גוי כשר. נאמר. סימן היה לו בה. לא כן תני. אין סימנין בגיטין. בההוא דאמר. תרתי תלת שורין. ברם הכא ה״י שבו היה נקוד. רבי עזרא בעי קומי רבי מנא. הכא למה הוא פסול. אני אומר. אחר היה שם והיה שמו כשמו. הגע עצמך שבדקו אותו מקום ולא מצאו שם אחר ששמו כשמו. אלא משום חומר הוא בעריות. והא תנינן. הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו. אמר ליה רבי מנא. כן אמר רבי שמי רבי אחא בשם רבי בון בר חייה. האיש הזה שני גיטין היו בידו. אחד כשר ואחד פסול. איבד את הכשר והשליך את הפסול. בשעה שמצא אני אומר הפסול מצא.