תלמוד ירושלמי יומא פרק ג הלכה ה

משנה: קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים של בין הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים. אם היה כהן גדול זקן או איסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צנתן: הלכה: כתוב בתמיד בבוקר וכתוב בעצים בבוקר. יקדום דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבוקר [אחד]. מעתה אפילו לדמו. אמר רבי הילא. תעשה. הקדים בו מעשה. כתוב בבוקר בתמיד. וכתוב בקטורת בבוקר בבוקר. יקדום דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר לדבר שלא נאמר בו אלא בבוקר. מה נן קיימין. אם לאיברין. והלא כעצים הן. אלא כי נן קיימין. אפילו לדמו. כתוב בעצים בבוקר בבוקר. וכתוב בקטורת בבוקר בבוקר. ואיני יודע אי זה מהן יקדום. מי מכשיר את מי. עצים מכשירין את הקטורת. אף הם יקדמו את הקטורת. איתא חמי. עצים קודמין את הדם והדם קודם לקטורת. ותימר הכין. אמר רבי הילא. לא. על שלא זכיתי בו מן הדין. שהעצים מכשירין את הקטורת. ואצרכת הדא מתניתא. הוון בעיי מימר. מי מכשיר את הקטורת. גחלים. אמר רבי אלעזר. מעלה עשן. נאמר בתמיד בין הערבים ונאמר בקטורת בין הערבים. סמך לנרות. (ולא) [ונאמר] בנרות מערב ועד בוקר. יואחר דבר שנאמר בו בין הערבים סמך לנירות לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים. מעתה אפילו לנסכין. אמר רבי הילא. תעשה. איחר בו מעשה. רבי בון בר חייה בעא קומי רבי הילא. הכא את אמר. תעשה. הקדים בו מעשה. וכא את אמר. תעשה. איחר בו מעשה. אמר רבי הילא. כל אחד ואחד כעניינו. תמיד שלשחר בכלל מאוחר היה. מה תלמוד לומר תעשה. הקדים בו מעשה. תמיד שלבין הערבים בכלל מוקדם היה. מה תלמוד לומר תעשה. איחר בו מעשה. והוה רבי זעורה מקלס ליה וצווח ליה בניה דאוריתא. תני. אמר רבי יהודה. עשתות שלברזל היו מרתיחין אותן מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך הצונין כדי שתפוג צינתן. ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים. אלא מסבור סבר רבי יודה שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים. אלא רבי יודה ורבי שמעון אמרו דבר אחד. לא כן סבר מימור. רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד. נימר. רבי יוסי ורבי יודה ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד. אלא מיסבור סבר רבי יודה שאין תולדת האש כאש. אלא כיני. רבי יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש. ורבנן סברין מימר. תולדת אש כאש. ויחם לו חמין. רבי יהושע בר אביון רבי סימון בשם רבי אינייני בן סוסיי. טעמא דהדין תנייא. שלא יהו אומרים. ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים.