תלמוד ירושלמי יומא פרק ו הלכה ג

משנה: מסרו למי שהוא מוליכו. הכל כשרין להוליכו אלא שעשו כהנים גדולים קבע ולא היו מניחין ישראל להוליכו. אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערשלא מציפורין וישראל היה: הלכה: ושלח ביד איש. להכשיר את הזר. עתי. שיהא עתיד. עתי. שיהא מזומן. עתי. אף בשבת. עתי. אף בטומאה. לא הוא עתיד הוא מזומן. אלא שלא ישלחנו ביד שנים. שילחו ביד שנים מהו שיטמא בגדים. נישמעינה מן הדא. והמשלח. לא המשלח את המשתלח. הדא אמרה. שילחו ביד שנים אינו מטמא בגדים. ברח דרך הליכה מטמא בגדים. דרך חזירה אינו מטמא בגדים. שאלו את רבי אליעזר. חלה השליח. אמר להן. כך תהו בשלום. ואם חלה המשתלח. אמר להן. יכול הוא לטעון אתכם ולי. דחייו ולא מת. אמר להן. כן יהו אויבי השמים. לא שהיה רבי אליעזר מפליגן אלא שלא היה אומר להן דברים שלא שמען מימיו. וחכמים אומרים. חלה השליח משלחו ביד אחר. חלה המשתלח מרכיבו על החמור. דחייו ולא מת. יורד אחריו וממיתו. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין. משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקיין אוכלין אותו. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה גורל שלשם עולה בימין. משמת שמעון הצדיק פעמים בימין פעמים בשמאל. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי דולק. משמת שמעון הצדיק פעמים כבה פעמים דלק. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה לשון שלזהורית מלבין. משמת שמעון הצדיק פעמים מלבין פעמים מאדים. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה אור המערכה מתגבר ועולה. משהיו נותנין שני גיזירי עצים בשחרית לא היו נותנין כל היום. משמת שמעון הצדיק תשש כוחה שלמערכה ולא היו נמנעין להיות נותנין עצים כל היום. כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היתה ברכה משולחת בשתי הלחם ובלחם הפנים. והיה נופל לכל אחד ואחד עד כזית. ויש מהן שהיו אוכלין ושביעין. ויש מהן שהיו אוכלין ומותירין. משמת שמעון הצדיק ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים. והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון. הצנועים היו מושכין את ידיהן. והגרגרנים היו פושטין את ידיהן. מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו. והוא היה נקרא בן האפון עד היום. הוא שדוד אמר אלהי פלטיני מיד רשע מכף מעוול וחומץ. [תני.] ארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש היה נר מערבי כבה ולשון שלזהורית מאדים וגורל שלשם עולה בשמאל. והיו נועלין דלתות ההיכל מבערב ומשכימין ומוצאין אותן פתוחין. אמר לו רבן יוחנן בן זכיי. היכל. למה אתה מבהלינו. יודעין אנו שסופך ליחרב. שנאמר פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה. ובשנה האחרונה אמר להן. בשנה זו אני מת. אמרו לו. למי נמנה אחריך. אמר להן. הרי נחוניון בני לפניכם. הלכו ומינו את נחוניון. וקינא בו [שמעון] אחיו והלך והלבישו [אונק]לה וחגרו (צוצל) [צלצל]. אמר להן. ראו מה נדר לאהובתו. אמר לה. לכשאשמש בכהונה גדולה אלבש נקלה שליך ואחגור (בצוצל) [בצלצל] שליך. בדקו את הדברים ולא מצאו [אותו]. אמרו. משם ברח להר המלך. משם ברח לאלכסנדריאה ועמד ובנה שם מזבח. וקרא עליו את הפסוק הזה ביום ההוא יהיה מזבח ליי בתוך ארץ מצרים. והרי הדברים קל וחומר. ומה אם זה שברח מן השררה ראו היאך נחזר עליה בסוף. מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה. תני. זו דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. לא כי אלא מינו את שמעון. וקינא בו נחונייון אחיו והלך והלבישו נקלה וחגרו (צוצל) [צלצל]. אמר להן. ראו מה נדר לאהובתו כול׳ היך קדמייא. והרי הדברים קל וחומר. ומה אם מי שלא נכנס לשררה ראו היאך העשיא את ישראל לעבודה זרה. מי שהוא נכנס ויוצא על אחת כמה וכמה.