תלמוד ירושלמי יומא פרק ז הלכה ג

משנה: כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה. בכתנת ומכנסיים מצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול חושן ואפוד ומעיל וציץ. באלו נשאלין באורים ותומים ואין נשאלין בהן להדיוט אלא למלך ולבית דין ולמי שצורך הציבור בו: הלכה: מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים. רבי חנניה חברון דרבנן אמר. כנגד המילה שהיא לשמונה ימים. על שם בריתי היתה אתו. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב. מפני הגאוה. אמר רבי סימון. על שם אל תתהדר לפני מלך. אמר רבי לוי. שאין קטיגור נעשה סניגור. אתמול כתוב בהם ויעשו להם אלהי זהב. ועכשיו הוא עומד ומשמש בבגדי זהב. תני רבי חייה. ולבשם. ובלו שם. שם היו גנוזין. שם היו מרקיבין ולא היו כשירים ליום הכיפורים הבא. [תני. רבי דוסא אומר. כשרים הם לכהן הדיוט.] תני. רבי אומר. שתי תשובות בדבר. אחת בבגדי כהן גדול. ואחת בבגדי כהן הדיוט. תני. לא נחלקו רבי ורבי אלעזר בירבי שמעון על אבניטו שלכהן גדול ביום הכיפורים שהוא שלבוץ ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים. ועל מה נחלקו. על אבניטו שלכהן הדיוט. שרבי אומר. יש בו כלאים. ורבי אלעזר בירבי שמעון אומר. אין בו כלאים. רבי יעקב בר אחא רבי אבהו בשם רבי יוחנן. טעמיה דרבי. ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה. מה בגדי אהרן יש בו כלאים. אף בגדי בניו יש בהן כלאים. מה עבד לה רבי אלעזר בירבי שמעון. מה אהרן בראוי לו. אף בניו בראוי להן. אמר רבי סימון. כשם שהקרבנות מכפרין כך הבגדים מכפרין. בכתונת ומכנסים מצנפת ואבנט. כתונת היתה מכפרת [לובשי כלאים. אית דבעי מימר.] על שופכי דמים. כמה דאת אמר ויטבלו את הכתונת בדם. מכנסיים היה מכפר על גילוי עריות. כמה דאת אמר ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח. כמה דאת אמר וישם את המצנפת על ראשו. אבנט היה מכפר על [הגנבים. ואית דבעי מימר על] העוקמנים. אמר רבי לוי. שלשים ושתים אמה היה בו והיה מעקמו לכאן ולכאן. חושן היה מכפר על מטי הדין. כמה דאת אמר ועשית חושן משפט. אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה. כמה דאת אמר אין אפוד ותרפים. מעיל. רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גוברין. שני דברים לא היתה בהן כפרה. וקבעה להן התורה כפרה. ואילו הן. האומר לשון הרע. וההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה זוגי המעיל. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו. יבא קול ויכפר על קול. ההורג נפש לא היתה לו כפרה. וקבעה לו התורה כפרה מיתת כהן גדול. וישב בה עד מות הכהן הגדול. תני. רבי אליעזר בן יעקב אומר. נאמרה כפרה בפנים ונאמרה כפרה בחוץ. מה כפרה האמורה בפנים בן הבקר מכפר על שופכי דמים. אף כפרה אמורה בחוץ בן הבקר מכפר על שופכי דמים. כאן בשוגג. כאן במזיד. שנייא היא עגלה ערופה בין שוגג בין מזיד. אמר רבי יוסה. כאן על חט ידוע. וכאן על חט שאינו ידוע. ציץ. אית דבעי מימר. על הגודפנים. אית דבעי מימר. על עזי פנים. מאן דאמר. על הגודפנין. ניחא. דכתיב ותטבע האבן במצחו. וכתיב והיה על מצחו תמיד. מאן דאמר. על עזי פנים. ומצח אשה זונה היה לך. ולמה נקרא שמם אורים. שהן מאירין לישראל. ותומים. שהן מתימין לפניהם את הדרך. שבשעה שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך. שכן מצאנו (שוודו) [שבידו] להן בגבע בנימן. אמר רבי יהודה. חס ושלום לא (וודו) [בידו] להם בגבע בנימן. שבראשונה אמר עלה ולא אמר נתתיו. ובשנייה אמר עלה ואמר נתתיו. ואין נשאלין שתי שאילות כאחת. אם נשאלו. אית תניי תני. משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה. ואית תניי תני. משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה. ואית תניי תני. אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה. מאן דאמר. משיבו על הראשונה ואינו משיבו על השנייה. מן הדא ויאמר דוד יי אלהי ישראל וגו׳. היסיגרוני בעלי קעילה בידו וגו׳. [הירד שאול. דוד לא שאל כהוגן. לא צורכא דלא. הירד שאול. ואם ירד יסגירוני בעלי קעילה בידו.] מאן דאמר. משיבו על השנייה. ואינו משיבו על הראשונה. מן הדא ויאמר דוד היסגירוני בעלי קעילה אותי וגו׳. מאן דאמר. אינו משיבו לא על הראשונה ולא על האחרונה. וישאל דוד ביי לאמר ארדף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. דוד ביקש עליה רחמים. יי אלהי ישראל הגד נא לעבדך. תדע לך. שהרי שתים שאל והשיבו שלש. ויאמר רדוף כי השג תשיג והצל תציל. אית תניי תני. הקול היה שומע. אית תניי תני. הכתב בולט. מאן דאמר. הקול היה שומע. ניחא. דכתיב וישמע את הקול. מאן דאמר. הכתב היה בולט. והא לית חי״ת בשבטים ולא צד״י [ולא קו״ף] בשבטים. אברהם יצחק יעקב כתוב עליהן. והא לית טי״ת בשבטים. כל אלה שבטי ישראל היה חקוק עליהן.