תלמוד ירושלמי יומא פרק ח הלכה ה

משנה: מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. רבי מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיה בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוכו בשבת מפני שהוא ספק נפשות שכל ספק נפשות דוחה את השבת: מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו: הלכה: מניין שמאכילין אותו דבילה וצימוקין שלתרומה. מן הדא ויתנו לו פלח דבילה ושני צימוקים. רבי חונה אמר. עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלן. רבי יוחנן מטתיה כן ואכל מה דאשכח קדמוי. וקרון עלוי החכמה תחיה בעליה. תני. מאכילין אותו את הכל בקל. נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. חלה וערלה צריכה. אמר רבי יוסה. קשיתה קומי רבי בא. תרומה בעון מיתה. ונבילה בלא תעשה. ואת אמר הכין. כמאן דאמר. מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות. סימני כלב שוטה. פיו (סתום) [פתוחה]. רירו יורד. אזניו סרוחות. זנבו נתון בין שתי יריכותיו. מהלך לצדדין. והכלבים נובחין בו. ויש אומרים. אף הוא נובח ואין קולו (הולך) [נשמע]. מה עיסקיה דהדין כלב שוטה. רב ושמואל. חד אמר. רוח תזזית עולה עליו. וחורנה אמר. אשה עושה כשפים ובודקת בו. גרמני עבדיה דרבי יודן נשייא נשכו כלב שוטה והאכילו מחצר כבד שלו. ולא נתרפא מימיו. אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה. שעקצו חוורבר וחיה. שבעטתו פרדה וחיה. ובלבד פרדה לבנה. מניין שספק נפשות דוחה את השבת. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אך את שבתותיי תשמרו. מיעוט. אית דבעי מימר. אמרה תורה. חלל עליו שבת. והוא יושב ומשמר שבתות הרבה. רבי זעורה רבי חייה בשם רבי יוחנן. מבוי שכולו גוים וישראל אחד דר בתוכו. ונפלה בו מפולת. מפקחין עליו בשביל ישראל שלשם. עד איכן. תרין אמורין. חד אמר. עד חוטמו. וחורנה אמר. עד טיבורו. מאן דאמר. עד חוטמו. בהוא דהוה קיים. ומאן דאמר. עד טיבורו. בהוא דהוה רבין. תני. (הדיין משובח. והנשאל מעתד.) [הזריז משובח. והנשאל מגונה] והשואל הרי זה שופך דמים. תני. כל דבר שהוא של סכנה אין אומרין. יעשו דברים בגוים ובקטנים. אלא אפילו בגדולים בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצירו שליוסי בן סימאי בשיחין. וירדו בני קצרה שלציפורין לכבותו ולא הניח להן. אמר. הניחו לגבאי שיגבה את חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. ובמוצאי שבת שלח לכל אחד ואחד מהן סלע. ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר. אמרו חכמים. לא היה צריך לעשות כן. חד נפתיי הוה מגיריה דרבי יונה. נפלת דליקתא במגירותיה דרבי יונה. אזל ההוא נפתייא בעי מטפתה. ולא שבקיה רבי יונה. אמר ליה. בגרך מדלי. אמר ליה אין. ואישתזיב כולה. רבי יודן דכפר אמי פרס גולתיה על גדישא דנורא. ערקה מיניה.