תלמוד ירושלמי כתובות פרק ב הלכה ו

משנה: האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים לא תצא. הלכה: האשה שאמרה נשביתי כול׳. רב חונא אמר. לא סוף דבר שנישאת אלא אפילו התירוה בית דין לינשא. נשים נשבו לשם. אתא עובדא קומי אבא בר בא ולוי ושמואל אמרו. ומסרו להן עדים ניסקון לארעא דישראל. אמר ליה. ומה נעשה לימים הראשונים שנתייחדו. אמר ליה אבא בר בא. אילו הוינן בנתך כן הייתה אומר. ואישתביין בנתיה דשמואל כשגגה שיוצא מלפני השליט. כד סלקון להכא סלקן שביין עמהון. עלין קומי רבי חנינה אוקימן שביין מלבר. אמרין ליה. נשבינו וטהורות אנו. והתירן. מן דנפקן שלחון שביין עלין אמר. ניכרות אילו שבנות חכם הן. מן דאיתו דעין מאן הויין אמרין לשמעון בר בא. איטפל בקריבתך. נסב לקדמיתא ומיתת. לתניינא ומיתת. למה. בגין דשקרון. חס ושלום. לא שקרון. אלא מן חטאת דחנניה בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה בחוצה לארץ.