תלמוד ירושלמי כתובות פרק ד הלכה יא

משנה: לא כתב לה בנין דיכרין דיהון ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחיהון חייב שהוא תניי בית דין. הלכה: לא כתב לה. בנין דיכרין כול׳. הדא דאמר רבי אמי. כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. תמן תנינן. רבי יוחנן בן ברוקה אומר. אם אמר על שראוי ליורשה דבריו קיימין. ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. אמר רבי יוחנן. לא אמר בן ברוקה אלא על בן בין הבנים ועל (בת) בן בין הבנות. בת בין האח לא. אח בין הבנות לא. רבי יסא בשם רבי יוחנן. מעשה היה והורה רבי כרבי יוחנן בן ברוקה. ורבי זעירא רבי יסא בשם רבי יוחנן. רבי שאל את נתן הבבלי. מה טעמא אמרו. הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. רבי בא רבי חייה בשם רבי יוחנן. מה טעם שאל את נתן הבבלי. מה ראו חכמים לומר. הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. לא את הוא ששניתה לנו כן ירתון. (אמר ליה. יטלון תנית. אתא לגביה.) אמר ליה. לית כאן ירתון אלא יטלון. אתא לגבי אבוי אמר ליה. קיפחתה את נתן הבבלי. לית כאן יטלון אלא ירתון. אמר רבי יוסי בירבי בון. אכין אמר ליה. טעיתי טעות ששניתי לכם. לית כאן יטלון אלא ירתון. אמר רבי זעירא. קל הוא בתנאי כתובה. לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתובה וכאן אפילו בדברים. לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם וכאן למי שאינו בעולם. אמר רבי ירמיה קומי רבי זעירא. ותמיה אנא איך רבנין מדמו כתובה לירושה. לא דמי. דירושה מדבר תורה כתובה מדבריהן ותימר אכן. אפילו תימר כתובה מדברי תורה לא מודו בתניי כתובה שהוא מדבריהן.