תלמוד ירושלמי כתובות פרק ד הלכה יב

משנה: בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי אינון תהון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגוברין חייב שהוא תניי בית דין. הלכה: בנן נוקבן דיהון ליכי מינאי כול׳. רב חסדא אמר. בגרו איבדו מזונות. נישאו איבדו פרנסתן. תני רבי חייה. בגרו לא נישאו נישאו לא בגרו. איבדו מזונותן ולא איבדו פרנסתן. רבי אבין בשם הילא. ומודין להך כהדא. אלמנה שהיא תובעת מן היורשין. היא אומרת. לא נתקבלתי מכתובתי. והיורשין אומרין לה. נתקבלת כתובתך. עד שלא נישאת היורשין צריכין להביא ראייה שנתקבלה כתובתה. נישאת עליה להביא הראייה שלא נתקבלה כתובתה. והא תנינן. יתומה שהשיאה אמה או אחיה וכתבו לה מאה וחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם. טעמא דקטנה. הא גדולה וויתירה. תיפתר שנטלה מקצת. לא כן אמר רבי אבינה בשם רבי אסי. בכור שחלק בפשוט חזקה וויתר. עוד היא שנטלה מקצת. אמר רבי יוסי בירבי בון. לא נטל זה מבכורתו כלום. אתא עובדא קומי רבי מנא ובעא מיעבד כהדא דרב חסדא. אמר ליה רבי חנניה. והא תני רבי חייה. בגרו ולא נישאו נישאו ולא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן. אמר ליה. אנא אמרי שמועה ואת אמרת מתניתא. תבטל שמועה מיקמי מתניתא. ואת תהא יתבא בביתי. רבין בר חייה בעא קומי רבי זעירא. בא עליה עודה בבית אביה. מעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה או אינה אלא דרך נישואין. רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא. מחלה לו על כתובתה מהו. זכותה אבדה זכות בניה לא אבדה.