תלמוד ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ב

משנה: רבי יהודה אומר רצה כותב לבתולה שטר שלמאתים והיא כותבת התקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז. רבי מאיר אומר. כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממאה הרי זו בעילת זנות. הלכה: רבי יהודה אומר אם רצה כותב כול׳. מיסבר סבר רבי יהודה. אין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים זוז. ויכתוב כן משעה ראשונה. אלא בפוחת והולך. ויכתוב. שנתקבלתי ממך כך וכך. אשכח תני בר קפרא. שנתקבלתי ממך כך וכך. אמר רבי יוחנן. לא אמר רבי יודה אלא בסוף. אבל בתחילה אף רבי יודה מודה. אין הוא בתחילה ואין הוא בסוף. חברייא בשם רבי יוחנן. עד שלא בעל ומשבעל. רבי זעירא בשם רבי יוחנן. עד שלא כנס ומשכנס. לא בעל וגירשה והחזירה היא כתחילה היא בסוף. ואי זו היא אשה ואי זו היא פילגש. רבי מאיר אומר. אשה יש לה כתובתה פילגש אין לה כתובה. רבי יודה אומר. אחת זו ואחת זו יש לה כתובה. אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה. פילגש יש לה כתובה ואין לה תניי כתובה. רבי יודה בשם רב. זו דברי רבי מאיר ורבי יהודה. אבל דברי חכמים. נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה. ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבה שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס. ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. וכיון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהן התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל. אמר להן. היא נאמנת עלי יותר מן הכל. אמרה להן. בודאי כך התניתי עמו. אין אחר קיניין כלום.