תלמוד ירושלמי כתובות פרק יב הלכה א

משנה: הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים. נישאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים. לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שהיא. וכן לא יאמרו שניהן הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות. הלכה: הנושא את האשה ופסקה עמו כול׳. במה הוא מתחייב לה. לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין. הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. רבי שמעון בן לקיש אמר. עשו אותה כתוספת כתובה. ויתן בסוף. עשו אותה כקידושי אשה. ויתן משעה הראשונה. עשו אותה כמקדש את האשה על מנת ליתן לה י̇ב̇ דינר זהב בשנה להיות מעלה לה מדינר זהב לחודש. תני. זנה חמש שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול. היו ביוקר והזילו. אם הוא גרים נותן ביוקר. ואם היא גרמה נותן בזול. היו בזול והוקירו. בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותנין בזול. הדא היא. הבת לא עולה ולא יורדת. תמן תנינן. בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון יתבן בביתי ומיתזנן מניכסיי. ותני עלה. ומתכסיין בכסותי. מעשה ידי הבת של מי. נישמעינה מן הדא. נישאת. הבעל חייב במזונותיה והן נותנין לה דמי מזונות. הדא אמרה. זנה ומעשה ידיה שלבעלה. אמר רבי יוסי. הדא אמרה. פסק לזון כלתו זנה ומעשה ידיה שלבנו. הוא רוצה שתבוא אצלו והיא אינה רוצה. הדין עמה. דתנינן. והן נותנין לה דמי מזונות. חלת כמי שנישאת. מתה כמי שנישאת. מתה כבר מתה.