תלמוד ירושלמי כתובות פרק יב הלכה ג

משנה: אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם. אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה. הלכה: אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי כול׳. כתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. רבי ציוה שלשה דברים בשעת פטירתו. אל תזוז אלמנתי מביתי. ואל תספידוני בעיירות. ומי שניטפל בי בחיי יטפל בי במותי. אל תזוז אלמנתי מביתי. ולא מתניתא היא. אלמנה שאמרה. אי אפשי לזוז מבית בעלי. אמר רבי דוסא. דלא יימרון לה. בייתא דנשוותא הוא משתעבד לנשוותא. אמר רבי לעזר בן יוסי. כהדא דתני. דרה בבית כשם שהיתה דרה ובעלה נתון במדינת הים. ומשתמש בכלי כסף ובכלי זהב כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת הים. וניזונת כשם שהיתה ניזונת ובעלה נתון במדינת הים. ואל תספידוני בעיירות. מפני המחלוקת. ומי שניטפל בי בחיי יטפל בי במותי. אמר רבי חנניה דציפורין. כגון יוסף אפרתי. יוסה חפני. רבי חזקיה מוסיף. אל תרבו עלי תכריכין. ותהא ארוני נקובה לארץ. מילתא אמרה בסדין אחד הוא נקבר רבי. דרבי אמר. כמה דבר נשא אזיל הוא אתי. ורבנין אמרין. כמו דבר נש אזיל הוא אתי. תני בשם רבי נתן. כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו. מאי טעמא. תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. אנטולינוס שאל לרבי. מהו הדין דכתיב תתהפך כחומר חותם. אמר ליה. מי שהוא מביא את הדור הוא מלבישו. רבי יוחנן מפקד. אלבשוני בורדיקא לא חיורין ולא אוכמין. אין קמית ביני צדיקיא לא נבהת. ואין קמית ביני רשיעייא לא נבהית. רבי יאשיא פקיד. אלבשוני חיוורין חפותין. אמרו ליה. מה את טב מן רבך. אמר לון. ומה אנא בהית בעובדיי. רבי ירמיה מפקד. אלבשוני חיורין חפותין. אלבשוני דנרסיי. והבון מסנאיי ברגליי וחוטרא בידי ויהבוני על סיטרא. אין אתי משיחא ואנא מעתד. ציפורייא אמרין. מאן דאמר לן דמית רבי. אנן קטלין ליה. אדיק להון בר קפרא. רישיה מכוסיי מאנוי מבזעין. אמר לון. יצוקים ואראלים תפשון בלוחות וגברה ידן שלאראלים וחטפו את הלוחות. אמרו ליה. דמך רבי. אמר לון. אתון אמרתון. וקרעון. ואזיל קלה לקרעיו לגו פתתה מהלך תלתא מילין. רבי נתן בשם רבי מנא. מעשה ניסים נעשו באותו היום. ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו. ואישרוניה תמני עשרה (בניסן) [כנישן] ואחתוניה לבית שריי. ותלת לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית שלמים ומדליק את הנר. כיון ששקעה החמה קרא הגבר. שריין מציקין. אמרין. דילמא דחללינן שובתא. ואתת בת קול ואמרה להון. כל מי שלא נתעצל בהספידו שלרבי יהא מבושר לחיי העולם הבא בר מן קצרה. כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמיה ומית. נפקת ברת קלא ואמרת ואפילו קצרא. רבי הוה יתיב ליה בציפורין שבעה עשר שנין. וקרא על גרמיה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויחי יהודה בציפורין שבע עשרה שנין. ומן גוביהן עבד תלת עשרה שנין חשיש שינוי. אמר רבי יוסי בי רבי בון. כל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה עוברה בארץ ישראל. ולמה חשיש שינוי. חד זמן הוה עבר. חמא חד עיגל מיתנכיס. געה ואמרה ליה. רבי. שיזבי. אמר ליה. לכך נוצרתה. ובסוף היך אינשמת. חמתון אין קטלון חדא קן דעכברין. אמר לון. ארפונון. ורחמיו על כל מעשיו כתיב. רבי הוה עינוון סגין. והוה אמר. כל מה דיימר לי בר נשא אנא עביד. חוץ ממה שעשו זקני בתירא לזקני. דשרון גרמון ומנוניה. אין סליק רב הונא ריש גלותא להכא אנא מותיב לעיל מיני. דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין. דהוא מן דכרייא ואנא מן נוקבתא. חד זמן עאל רבי חייה רבא לגביה. אמרו ליה. הא רב הונא לכאן. נתכרכמו פניו שלרבי. אמרו ליה. ארונו הוא. אמר ליה פוק חמי מה בעי לכאן. נפק ולא אשכח בר נש. וידע דהוא כעיס עלוי. עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין. אמר רבי יוסי בירבי בון. כי אתון תליתיתי יומיא ילף רבי מיניה כל כללה דאוריתא. בסוף תלת עשרה שנייא ותלתיתי יומייא עאל אליהו לגביה כדמות רבי חייה רבה. אמר ליה. מה מרי עביד. אמר ליה. חד שינא מעיקא לי. אמר ליה. חמי לי. וחמי ליה. ויהב אצבעיה עלוי ואינשמת. למחר עאל רבי חייה רבה לגביה. אמר ליה. מה מרי עביד. היי שיניך מה היא עבידא. אמר ליה. מן ההיא שעתא דיהבת אצבעך עלוי אינשמת. באותה שעה אמר. אי לכם חיות שבארץ ישראל. אי לכם עוברות שבארץ ישראל. אמר. לא הוינא אנא. מן ההיא שעתא שרי רבי עביד ליה איקר. כד הוה עליל לבית וועדא הוה אמר. ייכנס רבי חייה רבה לפנים ממני. אמר ליה רבי ישמעאל בר יוסי לפנים ממני. אמר ליה. חס ושלום. אלא רבי חיא רבה לפנים ורבי ישמעאל בר יוסי לפני ולפנים. רבי הוה מתני שבחיה דרבי חייה רבה קומי רבי ישמעאל בירבי יוסי. חד זמן חמי גו בני ולא איתכנע מן קומוי. [אמר ליה אהנו דאת מתני שבחיה. אמר ליה. מה עבד לך. אמר ליה חמתיה גו בני ולא איתכנע מן קומוי.] אמר ליה. למה עבדת כן. אמר ליה. ייתי עלי דאין סחית לא ידעית. בההיא שעתא אשגרית עינ[י]י בכל ספר תילים אגדה. מן ההיא שעתא מסר ליה תרין תלמידין די יהלכון עימיה גו סכנתא. דרבי יסא צם תמניי צומין ל[מ]חמיי רבי חייה רבה. ובסופא חמא דורגין דידיה וכהן גני גבוי. וכאן תימר. הוה רבי יסא בר נש זעירא. חד גדליי אתא לקמיה דרבי יוחנן. אמר ליה. חמית בחילמי דרקיעא נפל וחד מן תלמידך סמיך ליה. אמר ליה. חכים את ליה. אמר ליה. מן אנא חמי ליה אנא חכם ליה. ועבר כל תלמידוי קומוי וחכם לרבי יסה. רבי שמעון בן לקיש צם תלת מאתן צומין למיחמי רבי חייה רובה ולא חמתיה. ובסיפא שרי מצטער. אמר. מה הוה לעי באוריתא סגין מיניי. אמרין ליה. ריבץ תורה בישראל יותר ממך. ולא עוד אלא דהוה גלי. אמר לון. ואנא לא הוינא גלי. אמרין ליה. את הויתא גלי מילף. והוא הוה גלי מלפא. כד דמך רב הונא ריש גלותא אסקוניה להכא. אמרין אין אנן יהבין ליה ניהביה גבי רבי חייה דהוא מן ד[יד]הון. אמרין. מאן עליל יהב ליה תמן. אמר רבי חגיי. אנא עליל יהב ליה תמן. אמרו ליה. עילא את בעי. דאת גבר סב. ואת בעי מיעול לך מיתב לתמן. אמר לון. יבון משיחא בריגלוי ואין ע[ני]ית אתון גרשין לי. ואשכח תלת דנין. יהודה בני אחריך. ואין עוד. חזקיה בני אחריך. ואין עוד. אחריך יוסף בן ישראל. ואין עוד. תלה עינוי מסתכלא. אמר ליה. אמיך אפיך. אמר רבי חייה רבה יהודה בריה. ופיש לרב הונא יתיב ליה. ולא קביל עלוי מתיב ליה. אמרין. כמא דלא קביל עלוי מתיב ליה כן זרעייתה לא פסיקא לעולם. ויצא משם בן שמונים שנה ונכפלו לו שניו. כתיב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. יעקב כל הן דהוא מהו מנבי. רבי לעזר אמר דברים בגב. רבי יהושע בן לוי אמר דברים בגב. רבי חנינא אמר דברים בגב. מהו דברים בגב. רבי שמעון בן לקיש אמר. אתהלך לפני יי בארצות החיים. והלא אין ארצות החיים אלא צור וקיסרין וחברותיה. תמן כולה תמן שבע. רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא. ארץ שמתיה חיים תחילה לימות המשיח. מה טעמא. נותן נשמה לעם עליה. מעתה רבותינו שבבבל הפסידו. אמר רבי סימאי. הקדוש ברוך הוא מהלך לפניהן אל הארץ והן מתגלגלין כנודות. וכיון שמגיעין לארץ ישראל נפשותיהן עמהן. מה טעמא. והבאתי אתכם אל אדמתכם ונתתי רוחי בכם וחייתם. רבי ברכיה שאל לרבי חלבו. רבי חלבו שאל לרבי אימי. רבי אימי שאל לרבי אלעזר. רבי אלעזר לרבי חנינה. ואית דאמרין. רבי חנינה שאל לרבי יהושע. ואפילו כגון ירבעם וחביריו. אמר ליה. גפרית ומלח שריפה כל ארצה. אמר רבי ברכיה. מה הין דשאיל להון לא שמעינן מינה כלום. מהו כדון. כיון שנשרפה ארץ ישראל נעשה בהן מידת הדין. תני בשם רבי יודה. שבע שנים עשתה ארץ ישראל נשרפה. הדא היא דכתיב והגביר ברית לרבים שבוע אחד. שתים שבה מה היו עושין. מטליות מטליות היתה נשרפת. כתיב ואתה פשחור וכל יושבי ביתך תלכו בשבי. ובבל תבוא ושם תמות ושמה תיקבר. רבי אבא אמר. רבי חלבו ורבי חמא בר חנינה. חד אמר. מת שם ונקבר שם ויש בידו שתים. מת שם ונקבר כאן יש בידו אחת. וחרנה אמר. קבורה מכפרת על מיתה שלהן. רבי יונה בשם רבי חמא בר חנינא. ריגלוי דבר נש אינון מובלין יתיה כל הן דמיתבעי. כתיב ויאמר יי מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד. וימת בתוך ביתו לא תמן. אליחורף ואחייה תרין איסקריטורי דשלמה. חמא מלאך מותא מסתכל בון וחרוק בשיניו. אמר מילה ויהבון בחללה. אזל ונסבהון מן תמן. אתא גחיך קם ליה קיבליה. אמר ליה. ההיא שעתא הוות אחרוק בשינוי. וכדון את גחיך. אמר ליה. אמר לי רחמנא דנסב לאליחורף נאחיה מן גוא חללה. ואמרית. מאן יהב לי אלין להון דשלחית מינסבינין ויהב בליבך למיעבד כן בגין דנעביד שליחות. אזל ואיטפל בהון מן תמן. תרין בנוי דרבי ראובן בר איסטרוביליא תלמידוי דרבי. חמא מלאך מותא מסתכל בון וחריק בשינוי. אמר. ניגלינון לדרומא. שמא שהגלות מכפרת. אזל ונסתון מתמן. עללה נחותה הוה. אידמיך תמן. שרי בכי. אמרין ליה. מה לך בכי. אין מסקון לך. אמר לון. ומה הנייה אית לי. ואנא מובד מרגליתי גוא ארעא מסאבתא. לא דמי הפולטה לחיק אמו לפולטה בחיק נכריה. רבי מאיר אידמיך באסייא. אמרין לבני ארעא דישראל די דא משיחכון דידכון. ואפילו כן אמר לון. יהבון ערסי על גיף ימא. דכתיב כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. שבעה ימים הן סובבין ארץ ישראל. ימא רבא. ימא דטבריא. ימא דכוכבו. ימא דמילחא ימא דחילתא. ימא דשילחת. ימא דאיפמייא. ויהא איכא ימא דחמץ. דיקליטינוס הקווה נהרות ועשאו. כתיב ונשקפה על פני הישימון. אמר רבי חייה בר בא. כל מי שהוא עולה להר הישימון וראה כמין כברה קטנה בים טיבריא זו היא בארה של מרים. אמר רבי יוחנן בר מרה. שערינהו רבנן והא היא מכוונא כל קבל תרעא מציעתא דכנישתא עתיקתא דים דוטגין. דברבי בר קיריא ורבי אלעזר הוון מטיילין באיסטרין. ראו ארונות שהן באות מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי בר קיריא רבי לעזר. מה הועילו אילו. אני קורא עליהן נחלתי שמתם לתועבה בחייכם. ותבואו ותטמאו את ארצי במיתתכן. אמר ליה. כיון שמגיעין לארץ ישראל היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן. דכתיב וכפר אדמתו עמו.