תלמוד ירושלמי מגילה פרק א הלכה ז

משנה: אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אכל נפש. אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן ונדבות מתו או נגנבו אין חייבין באחריותן: הלכה: הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור. לא ממאכל נדר. רבי שמעון בן לקיש אמר. כיני מתניתא. אין בין המודר הנייה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. ותניי דבית רבי כן. המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני. אבל משאיל הוא לו כוסות וקערות ותמחויין. שאינן מהנין את האוכל אבל מכניסין את האוכל. לפסין וקדירות אסור. לטחון ולדרוך אסור. לקצור צריכה. לבצור צריכה. הניית מאכל מהו. תני. אבל משאילו הוא קורדום. הוינן סברין מימר. בקרדום שלביקוע. תיפתר בקורדום שלניכוש. ולית שמע מינה כלום. רבי אבונא אמר. רבי ירמיה בעי. ההן זוסטה מכיון שהוא מרחיק ואת חשר ביה קימחא. כמי שהוא נפח. אי זהו נדר שאמרו. באומר. הרי עלי עולה. ואי זו היא נדבה שאמרו. באומר. הרי זו עולה. רבי חמא חברין דרבנן בעי. אמר. הרי עלי. וחזר ואמר. הרי זה. רבי חיננה בעי. לא מסתברא [דידה] אמר. הרי זה. וחזר ואמר. הרי עלי. איסור חמור חל על איסור קל. אין איסור קל חל על איסור חמור.