תלמוד ירושלמי מגילה פרק א הלכה יב

משנה: אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלין ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה. יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר: הלכה: רבי יוחנן בר מרייה שמע לה מן הדא. אז יבנה יהושע מזבח ליי אלהי ישראל בהר עיבל. אין לי אלא הר עיבל. שילו מניין. ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל ליי. אמר רבי אבא בר כהנא. שלש עבירות הותרו בשייו שלשמואל. הוא (ועירו) [ועורו] ומחוסר זמן ולוי היה. אמר רבי יוסה. אין מן הדא לית שמע מינה כלום. דאמר רבי אבא בר כהנא. שבע עבירות הותרו בפרו שלגדעון. אבנים פסולות ועצי אשירה ומוקצה ונעבד ולילה וזר ואיסור במה. מאן דבעי ישמעינה טבאות מן ההיא דרבי שמואל בר נחמן. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח ליי. כתוב וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול וגו׳. רבי שמואל בר נחמן אמר. שקא ושופה. רבי יוחנן אמר. שקא ואליה. רבי לעזר אמר. חזה ושוק. דאמר רבי לעזר. חזה ושוק לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה. רבי זעורה בשם רבי לעזר. עור העולה לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה. רבי זעורה בשם רב ירמיה. תרומת תודה לכהנים בבמה גדולה ולבעלים בבמה קטנה. רבי יוחנן בעי. הלילה מהו שיהא כשר בבמה. התיב רבי לעזר. והכתיב ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו וגו׳. וכתיב ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על הדם וגו׳. הא כיצד. הלילה לחולין והיום למוקדשין. כד שמע רבי יוחנן אמר. יפה לימדנו רבי לעזר. רבי פינחס בשם רבי יוסה בירבי אילעאי. כתוב אחד אומר. ויטש משכן שילה. וכתוב אחר אומר ותביאהו בית יי שלה. הא כיצד. בית שלאבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. והיא היתה מנוחה. אמר רבי זעורה. ובלבד עשרה טפחים כבניין הבית. והא תני. כשם שהיה אוהל מועד נטוי כך אוהל שבשילה נטוי. אמר רבי יוסי בירבי בון. קרסיו קרשיו בריחיו ואדניו ועמודיו. והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע. רבי חייה רבה אמר לרבי שמעון ברבי. אני שמעתי מאביך שכל חופות [שהיו] לא היו אלא בתוך חלקו שלבנימין. מה טעמא. ובין כתיפיו שכן. והא כתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר. ויבחר בשבט יהודה. וכי ביהודה בחר. אלא בחירה ובחירה. מה בחירה שנאמר להלן בנימן בכלל. אף בחירה שנאמר כאן בנימן בכלל. רבי יונה רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה. ורצון שוכני סנה. קדשים המרצין נאכלין בחלקו שליוסף. אמר רבי אבדומא דציפורין. כראש תור היה נכנס מתוך חלקו שליוסף לתוך חלקו שלבנימן והיה המזבח נתון עליו. מה טעם. ונסב הגבול מזרחה תאנת שילה. עד איסכופיה דשילה. רבי יונה רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה. ורצון שוכני סנה. ששרת שכינה בסנאיו שליוסף. רבי לעזר בשם רבי הושעיה. ממה שנאכלו קדשים קלים ומעשר שיני בכל הרואה לא צרך השונה להזהיר על אכילתן אלא על עלייתן. מה טעם. השמר לך פן תעלה עולותיך. פן תעלה עלייתיך. רבי שמעון בר מיישא בעא קומי רבי לעזר. מהו הרואה. שילה או שילה ומשכן שילה. אמר ליה. שילה ומשכן שילה. כגון הדא בית מעון. אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק. רבי יסא בשם רבי יוחנן. זה סימן. כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות. יצא הבמות מותרות. רבי זעורא בעא קומי רבי יסא. אפילו לשעה. כגון ההוא דעילי. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. שם שם. מה שם שנאמר להלן הבמות אסורות. אף שם שנאמר כאן הבמות אסורות. רבי שמעון בן לקיש בעא קומי רבי יוחנן. מעתה אם אין ארון אין פסח. אמר רבי יוסי בירבי בון. אזכרה אזכרה. מה אזכרה שנאמר להלן הבמות אסורות. אף אזכרה שנאמר כאן הבמות אסורות. וכן היה רבי יודה ורבי שמעון אומרים. מעשר שיני בנוב ובגבעון. ניחה כרבי יודה. דרבי יודה אמר. חטאת פסח ליחיד בבמה גדולה. אין חטאת פסח ליחיד בבמה קטנה. כרבי שמעון. דרבי שמעון אמר. אף הציבור אינו מביא אלא מה שקבע עליו הכתוב. סבר רבי שמעון. משנקבע מעשר שיני עוד לא פסק. מניין שהכהנים יוצאין ידי חובתן בחלה ובתרומה וישראל במעשר שיני בפסח. תלמוד לומר תאכלו מצות. ריבה. יכול יצאו ידי חובתן בביכורים. תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות. מצה הנאכלת בכל מושב. יצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושב. התיבון. הרי מעשר שיני הרי הוא נאכל בכל מושב. ראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב. רבי בון בר חייה בעי. מעתה הלקוח בכסף מעשר שיני טמא כרבי יהודה. הואיל ואינו ראוי להיפדות ולהיאכל בכל מושב אין יוצאין בו. רבי שמעון בן לקיש בעי. [מעתה] חלת עיסת מעשר שיני בירושלם. הואיל ואינה ראויה להיפדות ולהיאכל בכל מושב אין יוצאין בה. יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה וברקיקי נזיר. תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו. מצה הנאכלת כל שבעה. יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין כל שבעה. רבי יונה בשם רבי שמעון בן לקיש. ממה שנאכלו חלות תודה (ושעירי) [ורקיקי] נזיר בכל ערי ישראל לא צרך השונה להוציאן ממושב. רבי יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש. זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל לא צרך השונה להוציאן ממושב. ניחה חלות תודה. רקיקי נזיר. לא כן אמר רבי יוחנן. לית כאן נזירות. נזירות חובה היא. אמר רבי בון בר כהנא. תיפתר שקרבה חטאתו בשילה. עולתו ושלמיו בנוב ובגבעון. רבי חנניה רבי עזרה בעון קומי רבי מנא. לא כן אמר רבי בשם רבי יוסה. שלמי חגיגה הבאים בבמה כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. אלא כרבי יודה. דרבי יודה אמר. חטאת פסח ליחיד בבמה גדולה. אין חטאת פסח ליחיד בבמה קטנה. לא אתיא אלא כרבי שמעון. דרבי שמעון אמר. מכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר ביין וליטמא למתים. אית תניי תני. מנוחה זו שילה. נחלה זו ירושלם. אית תניי תני. מנוחה זו ירושלם. נחלה זו שילה. מאן דאמר. מנוחה זו שילה. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה. נחלה זו ירושלם. העיט צבוע נחלתי לי. מאן דאמר. נחלה זו שילה. היתה לי נחלתי כאריה ביער. מנוחה זו ירושלם. זאת מנוחתי עדי עד וגו׳. לאחד שעשה לו חבילה והיה נינח בה. כך באוהל מועד נאסרו הבמות. בגלגל הותרו הבמות. בשילה נאסרו הבמות. בנוב ובגבעון הותרו הבמות. בירושלם נאסרו הבמות. למלך שאמר לעבדו. אל תשתה יין לא מטבריא ולא מקיסרין ולא מציפורין. הא בינתיים מותר. כך באוהל מועד עשו ארבעים חסר אחת. בגלגל עשו ארבע עשרה. שבע שכיבשו ושבע שחילקו. בשילה עשו שלש מאות וששים ותשע. בנוב ובגבעון עשו חמשים ושבע. שלש עשרה בנוב וארבעים וארבע בגבעון. ובירושלם עשו בבניין הראשון ארבע מאות ועשר ובבניין האחרון ארבע מאות ועשרים. לקיים מה שנאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.