תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק א הלכה ד

משנה: צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית. רבי יהודה אומר בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו. ומקרין את הפירצה במועד ובשביעית בונה כדרכו: הלכה: אישות זו חולדה. אף על פי שאין ראייה לדבר זיכר לדבר. נפל אשת בל חזו שמש. ניחא בשדה האילן. בשדה הלבן. אלא בשדה הלבן שהיא סמוכה לשדה האילן. כדרכו. צד במצודה. שלא כדרכו. תוחב בשפוד ומכה בקרדום ומרדד את האדמה תחתיה. תני. מחריבין חוררי הנמלים במועד. כיצד הוא עושה. רבן שמעון בן גמליאל אומר. נוטל מאילו ונותן בצד אילו והן מחנקין אילו את אילו. והוא שתהא אמת המים עוברת ביניהן. ומקרין את הפרצה במועד. אבן על גבי אבן וצרור על גבי צרור. ובשביעית בונה כדרכו. אבן על גבי צרור וצרור על גבי אבן. ובפירצה שאינה סגה את העפר. אבל פירצה שהיא היתה סגה את העפר אסור לגודרה בשביעית. ותני כן. כל פירצה שהיא סגה את העפר אסור לגודרה בשביעית. ושאינה סגה את העפר מותר לגודרה בשביעית. בשאינה מכשלת את הרבים. אבל אם מכשלת הרבים אף על פי שהיא סגה את העפר מותר לגודרה בשביעית. כהדא. אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. ויסתור ולא יבנהו. רבי חנניה בשם רבי יוחנן. התירו סופו מפני תחילתו. שאם אומר את לו שלא יבנה אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה.