תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ב הלכה ד

משנה: אין לוקחין בתים עבדים ובהמה ואבנים אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה היא לו. אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להן מפנן לחצר אחרת: הלכה: ניחא כולהן. אבנים. כהדא. אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו. ויסתור ולא יבנה. רבי חנניה בשם רבי יוחנן. התירו סופו מפני תחילתו. שאם אומר את לו שלא יבנה אף הוא אינו סותרו. ונמצא בא לידי סכנה. רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש. מהו ליקח בתים מן הגוי. אמר ליה. אימת רבי שאל. בשבת. תני. בשבת מותר. כיצד הוא עושה. מראה לו כיסין שלדינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים. שכן מצאנו שלא נכבשה אלא יריחו אלא בשבת. דכתיב כה תעשה ששת ימים. וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים. וכתיב עד רדתה. אפילו בשבת. הרי שאין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש ובלבד שלא ידוש בפרה. במספק ליחיד. אבל במספק לרבים דש ואפילו בפרה. אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה (נאה) [כעורה] לדירה כאורה ולא מדירה כאורה לדירה נאה. אין צורך לומר מדירה נאה לדירה כאורה. ובתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כאורה. שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו. אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד. אין צורך לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי. ערב הוא לאדם שהוא נינוח אצל אבותיו. אין מביאין כלים מבית האומן. הדא אמרה. פרגמטיא אבדה שרי מטלטלתא במועדא.