תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ה

משנה: הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שבעה. שמונת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין: הלכה: גזירת שבעה. סנדל וספן. גזירת שלשים. איחוי וגיהוץ ותגלחת. אי זהו גיהוץ. כלי צמר מגוהצין חדשים. וכלי פשתן מגוהצין לבנים. רבי חלבו רב חונה בשם רב. חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת. היך איפשר. תיפתר שגררתו חיה ונתייאשו מלבקש. ותני כן. הרי מי שגררתו חיה. מאימתי מונין לו. משנתייאשו מלבקש. מצאוהו איברים איברים. מונין לו משימצא ראשו ורובו. רבי יהודה אומר. השזרה והגולגולת רובו. אמר רבי אבון. תיפתר שנסתם הגולל ערב שבת עם חשיכה. היך איפשר. אמר רבי אחא. תיפתר שסתמו גוי. אית דבעי מימר שבאת לו שמועה קרובה בשבת. רבי אמי הוה ליה עובדא וגילח יום שלשים. [ואחד רבי] הוה ליה עובדא וגילח יום שלשים ואחד. אמר רבי זריקן. מן מתניתן ילף לה רבי אמי. דתנינן תמן. מי שנזר שתי נזיריות מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד ואת השנייה יום ששים ואחד. אמר רבי יוסי. תמן לשעבר והכא כתחילה. רבי ירמיה הורי לרבי יצחק עטושייא. ואית דאמרי. לרבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא. לגלח יום שלשים מן מתניתן. שמונת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שלשים. היא שמיני היא שלשים. אמר רבי יוסה. שנייא היא תמן שמפני כבוד הרגל התירו. תדע לך שהיא כן. דאמר רבי חלבו רב חונה בשם רב. חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת. אין תימר שלא מפני הרגל התירו. מעתה אפילו חל יום שלשים שלו להיות בשבת מגלח ערב שבת. ועוד מן הדא דתני. על כל המתים הוא שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים. אמר רבי חגי. דיהוה שמעתא כן ושמעתא כן. תני. זו דברי אבא שאול. רב יהודה בשם שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן. הלכה כאבא שאול. ותני כן. הלכה כדבריו. רבי בא בשם רב. דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו. אבל דברי חכמים ימים בטלו גזירות לא בטלו. מה ביניהון. רב חונה אמר. ערב הרגל ביניהון. אם גילח ערב הרגל יגלח אחר הרגל. אם לא גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל. רבי יוחנן אמר. אף על פי שלא גילח ערב הרגל יגלח לאחר הרגל. רבי לעזר הורי לרבי שמעון בר בא לגלח לאחר הרגל. ולא ידעין אי כהדא דאבא שאול ואין כהדא דרבנן דברי הכל. רבי לעזר הורי לשמעון בר בא. הרגל עולה למניין שלשים. אמר רבי יוסי. אשכחון תלתין קודמין לשבעה. הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירת שבעה. לא אמר אלא שלשה. הא שנים לא. הדא דת אמר בינו לבין עצמו. אבל הרבים אין הרבים מתעסקין עמו. ותני כן. הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל מונה שבעה לאחר הרגל. שלשה ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו. ארבעה ימים האחרונים אין הרבים מתעסקין עמו. ומלאכתו נעשית באחרים. ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר. מהו להראות לו פנים. רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינה. והלא אמרו. אין אבל בשבת. מפני מה אמרו להראות לו פנים. לא מפני הכבוד. והכא מפני הכבוד. ודכוותה. יום אחד לפני הרגל בטלו ממנו גזירת שנים. אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין. ביום השיני הוא נותן תפילין. אם באו פנים חדשות חולצן כל שבעה. דברי רבי ליעזר. רבי יהושע אומר. ביום הראשון וביום השיני אינו נותן תפילין. בשלישי הוא נותן תפילין. אם באו פנים חדשות אינו חולצן. אם ביום השיני אינו נותן תפילין. צורכה מימר מי שמתו מוטל לפניו. אלא בגין דתנא דא תנא דא. רבי זעורה מר עוקבן בשם שמואל. רבי זעורה רב ירמיה בשם רב. הלכה כרבי ליעזר בנתינה וכרבי יהושע בחליצה. רבי זעורה בעי. אם נתן ביום השיני כרבי ליעזר מהו שיעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ. אמר רבי יוסי בירבי בון. וכיני. אם נתן ביום השיני כרבי ליעזר נעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ. אין כיני נאמר. הלכה כרבי ליעזר. הרי שאין לו מה לוכל. ביום הראשון ובשיני אינו עושה מלאכה. בשלישי הוא עושה בצינעה. אבל אמרו. תבוא מאירה לשכיניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר. אפילו בשלישי לא יעשה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה. דבר קפרא אמר. אין תוקפו שלאבל אלא עד שלשה ימים. רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי. כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא. סבירה דהיא חזרה לגביה. כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקא ליה ואזלה לה. לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו. הא [לך] מה שגזלתה וחמסתה ונתת בי. רבי חגיי בשם רבי יאשיה מייתי לה מן הכא. וזיריתי פרש על פניכם ואפילו פרש חגיכם. באותה השעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אילו עושין. איכריו וספניו וגמליו אינן עושין. רבי יהושע בן לוי אמר. היתה לו פרה מגמלת בעיר הרי זה עושה. אמר ליה רבי יוסה. הדא דת אמר בהוא דחייב ליה. הא בתחילה אסור. שני אחין שני שותפין שני טבחים שני חנוונים שאירע לאחד מהן דבר הרי אילו נועלין את חנותן. (וחביריו ופועלין) [וחמריו ופועליו] עושין בצינעה במקום אחר. אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו. אין לו חבר אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל. אם אינו יכול לעשות מחיצה הופך את פניו כנגד הכותל ואוכל. ואינו לא מיסב ואוכל. ולא אוכל כל צורכו. ולא שותה כל צורכו. ולא אוכל בשר ולא שותה יין. ואין מזמנין עליו. ואם בירך אין עונין אחריו אמן. ואחרים שבירכו אינו עונה אחריהן אמן. במה דברים אמורים. בחול. אבל בשבת מיסב ואוכל. ואוכל כל צורכו. ושותה כל צורכו. ואוכל בשר ושותה יין. ומזמנין עליו. ואם בירך עונין אחריו אמן. ואחרים שבירכו עונה אחריהן אמן. אמר רבן שמעון בן גמליאל. הואיל והיתרתה לו את כל אילו חייביהו בשאר מצותיה שלתורה. חיי שעה היתרתה לו חיי עולם לא כל שכן. רבי יודה בר פזי בשם רבי יהושע בן לוי. הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים. אבל בשבת הראשונה אינו הולך לבית הכנסת. בשנייה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו. בשלישית יושב במקומו ואינו מדבר. ברביעית שווה לכל אדם. רבי יהודה אומר. איפשר לומר בשבת הראשונה שהרבים מתעסקין עמו. אלא השנייה היא הראשונה. השלישית היא השנייה. הרביעית היא השלישית. רבי שמעון אומר. אבל בשבת הראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו. בשנייה יושב במקומו ואינו מדבר. בשלישית שוה לכל אדם. רבי יהושע בן לוי אמר. הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים. הרי שבא ומצא אבל בתוך ביתו. בשיני ובשלישי משלים עמהן. ברביעי מונה לעצמו. רבי שמעון אומר. אפילו (בשישי) [ברביעי] משלים עמהן. רבי יהושע בן לוי אמר. הלכה כרבי שמעון בשאינו גדול משפחה. אבל אם היה גדול משפחה מונה לעצמו. כהדא רבי מנא הורי לרבי ארמנייא. מכיון שאת גדול משפחה מנה לעצמך. בשלא הוראו לו רוב פנים. אבל אם הוראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ. כהדא רב הונא הורי לאחוי דרבי יהודה בר זבדי. מכיון שהוראו לו רוב פנים נוטלו למרחץ. הרי שמוליכין אותו ממקום למקום. כגון אילין דקברין בבית שריי. אית תניי תני. אילו שכן מונין משיצא המת. ואילו ששם מונין משייסתם הגולל. אית תניי תני. אילו ואילו מונין משיסתם הגולל. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. הכל הולך אחר גדול המשפחה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי אסי. לחומרין. מהו חומרין. אם היה גדול המשפחה כאן. אילו שכאן מונין משיצא המת ואילו ששם מונין משיסתם הגולל. אם היה גדול משפחה שם. אילו ואילו מונין משיסתם הגולל. כהדא. גמליאל זוגא דמכת אחתיה. סלק הילל אחוה עימיה. אמר ליה רבי מנא. מכיון שאת גדול המשפחה כד תהא סלק גב אחוך הוי שלף סנדלך. הרי שמפנין אותו מקבר לקבר. אית תניי תני. משייסתם הגולל הראשון. אית תניי תני. משיסתם הגולל השיני. רבי יונה הוה ליה עובדה. שאל לרבי חנניה חברון דרבנן. אמר ליה. משיסתם הגולל הראשון. רבי ירמיה הוה ליה עובדא. שאל לרבי זעורה. שאל רבי זעורה לרבי אמי. אמר ליה. משייסתם הגולל השיני. אתא לגביה. אמר ליה. לחומרא הורי לך. רבי יונה ורבי יוסה תריהון אמרין. הדא דת אמר. בתוך שבעה. אבל לאחר שבעה כבר עבר האבל. בשנתנו דעתן לפנותו. אבל אם לא נתן דעתו לפנותו משייסתם הגולל הראשון. כהדא. (גמלייל) [גמליאל] דיקונתיה קברוניה בורסאיי גבון. בתר תלתא יומין אימלכון מחזרא יתיה. אתון ושאלון לרבי סימון. אמר לון רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו משייסתם הגולל הראשון. יישוע אחוי דדוריי הוה ליה עובדא. אתא שאל לרבי אבהו. אמר ליה. משיסתם הגולל השיני. אמר ליה רבי יעקב בר אחא. עמך הייתי ושאלתינה לרבי אבודמא דמן חיפה. אמר. משייסתם הגולל הראשון. אמר ליה. אנא לא שמעית. אין שמעת פוק והורי. מניין לאבל מן התורה שבעה. ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולמידין דבר קודם למתן תורה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעורא שמע לה מן הדא. ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן יי. כשם ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה. כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקדוש ברוך הוא על עולמו שבעה. ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומתאבלין קודם שימות המת. אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת. אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה. אית דבעי מימר. אילו שבעת ימי אבלו שלמתושלח הצדיק. אמר רבי הושעיה. כי שמן משחת יי עליכם. כשם שנתרויתם בשמן המשחה כל שבעה. כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אל נא תהי כמת. תסגר. מה ימי המת שבעה אף ימי הסגר שבעה. חד ברבי אמר הדא דרבי יוחנן קומי דרבי שמעון בן לקיש ולא קביל עלוי. אמר. הכא עבד לה להסגר. והכא הוא עבד להחלט. דאמר רבי יוחנן בשם רבי יניי. אל נא תהי כמת. מה ימי המת אינן עולין. אף ימי החלט אינן עולין. רבי ירמיה ורבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש. רבי אבהו רבי יוסי בן חנינה בשם רבי שמעון בן לקיש. ויתמו ימי בכי אבל משה. ימי שבעה. בכי שנים. אבל שלשים. ואית דמחלפין. ימי שנים. בכי שבעה. אבל שלשים. רבי יוסה רבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש. רבי יונה ורבי חייה ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא. והפכתי חגיכם לאבל. מה ימי החג שבעה. אף ימי האבל שבעה. אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא. או מה ימי החג שמונה. אף ימי האבל שמונה. אמר ליה. שמיני רגל בפני עצמו הוא. או מה העצרת יום אחד. אף האבל יום אחד. אמר ליה. מיכן לשמועה רחוקה. ותני כן. שמועה קרובה יש לה שבעה ושלושים. ורחוקה אין לה שבעה ושלשים. אית תניי תני. שמועה קרובה בתוך שלשים. ורחוקה לאחר שלשים. אית תניי תני. שמועה קרובה בתוך שנים עשר חודש. ורחוקה לאחר שנים עשר חודש. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. הלכה כדברי מי שהוא אומר. שמועה קרובה בתוך שלשים ורחוקה לאחר שלשים. הרי ששמע שמת לו מת ברגל. לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים. חברייא אמרי. מכיון ששמע בתוך שלשים מונה שבעה לאחר שלשים. אמר לון רבי יוסי. מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל כמי ששמע לאחר שלשים. [ו]אין לו אלא יום אחד בלבד. רבי אידי דקיסרין בשם רבי יוחנן. באת לו שמועה קרובה בשבת. קורע למחר ומתאבל. אמר רבי חנניה. אינו מתאבל. אמר ליה רבי מנא. ויש קריעה בלא איבול. שכן על אביו ועל אמו אפילו לאחר כמה חייב לקרוע. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אפילו טפילה לטפילה אסור בתגלחת. כהדא רבי מנא הוה בקיסרין. שמע דדמך בר בריה ואזל וספד. אמרון ליה. לא כן אלפן רבי. אפילו טפילה בטפילה אסור בתגלחת. אמר לון. באינון דהוון גביה. אנן לא הוינן גביה. רבי אבודמי בר טובי בשם רבי אבהו. ואפילו טפילה לטפילה חייב לקרוע. דאמר רבי אבהו. האנק דום מיכן שהוא צריך לצווח. מתים אבל לא תעשה. מיכן שהוא צריך להתאבל. פארך חבוש עליך. אית דבעי מימר. אילו התפילין. אית דבעי מימר. זה הגיהוץ. מאן דאמר. אילו התפילין. אי מה התפילין לשני ימים. אף האבל לשני ימים. מאן דאמר. זה הגיהוץ. אי מה הגיהוץ שלשים יום. אף האבל שלשים. ונעליך תשים ברגליך. מיכן שהוא אסור בנעילת הסנדל. ולא תעטה על שפם. מיכן שהוא צריך לכסות את פיו. ויכסינה מלרע. אמר רב חסדא. דלא יהוון אמרין. פומיה הוא חשש. ולחם אנשים לא תאכל. מיכן שהקטנים הולכין אצל הגדולים. ומניין שהגדולים הולכין אצל הקטנים. אמר רבי שמואל בר רב יצחק. כתיב כי כה אמר יי אל תבוא בית מרזח וגו׳. תני. אילו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה. ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה מלספר ומלכבס מלקרות בתורה ומלשנות מדרש הלכות והגדות משאילת שלום ומלעשות מלאכה. מאן תנא. אבל אסור ברחיצה כל שבעה. רבי נתן. רבי אמי הוה ליה עובדא. שאל לרבי חייה בר בא והורי ליה כל שבעה כרבי נתן. רבי יוסה הוה ליה עובדא. שלח לרבי בא בר כהן. אמר ליה. ולא כן אלפן רבי. רבי אמי הוה ליה עובדא. ושאל לרבי שמעון בן לקיש והורי ליה כל שבעה כרבי נתן. אמר ליה. ודילמא תרין עובדין אינון. אנן אמרין לה על דרבי חייה בר אבא ואתון אמרין לה על דרבי שמעון בן לקיש. ועוד מן הדא. רבי חמא אבוי דרב הושעיה הוה ליה עובדא. שאל לרבנן ואסרין. רבי יוסה בעי. היידן רבנן. רבנן דהכא [או] רבנן מדרומא. אין תימר רבנן דהכא. ניחא. אין תימר רבנן דדרומא. רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא. אין תימר רבנן דהכא. ניחא. אין תימר רבנן דדרומא. אתון שריין ואינון אסרין. דתני. מקום שנהגו לרחוץ אחר המיטה מרחיצין. ובדרום מרחיצין. אמר רבי יוסה בירבי בון. מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתייה. הדא דאת מר ברחיצה שהיא שלתענוג. אבל ברחיצה שאינה שלתענוג מותר. שמואל בר אבא עלו בו חטטין. אתון ושאלון לרבי יסא. מהו דיסחי. אמר לון. ואין לא סחי מיית הוא. אין כיני אפילו בתשעה באב. אין כיני אפילו ביום הכיפורים. רבי יוסי בן חנינה ראו אותו טובל. אין לקירוייו לא ידעין ואין להקר גופו שאין רחיצת צונין רחיצה לא ידעין. הורי רבי בא בר כהן כהן תנייא. הורי רבי אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצם במים. תני. אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו לעיר יחלוצו. וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. תני. מקום שנהגו לשאול בשלום אבילים בשבת שואלין. ובדרום שואלין. רבי הושעיה רבא אזל לחד אתר. חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר. אני איני יודע מנהג מקומכם. אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. רבי יוסי בירבי חלפתא הוה משבח בירבי מאיר קומי ציפוראיי. אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע. חד זמן חמא אבילייא בשבתא ושאל בון. אמרין ליה. רבי. אהנו דאת מתני שבחיה. אמר לון. מה עבד. אמרו ליה. חמא אביליא בשובתא ושאל בון. אמר לון. בעיי אתון מידע מהו חייליה. בא להודיענו שאין אבל בשבת. דכתיב ברכת יי היא תעשיר. זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה. זו אבילות. כמה דת אמר נעצב המלך על בנו. שמואל אמר. פח״ז חובה. נת״ר רשות. פריעת ראש חזירת קרע זקיפת המיטה חובה. נעילת סנדל תשמיש המיטה רחיצה רשות. חד תלמיד מן דשמואל שימש מיטתו. שמע שמואל ואיקפד עלוי ומית. אמר. להלכה איתאמרת. דילמא למעשה. רב אמר. ח״ז חובה. פ״ן רשות. חזירת קרע זקיפת המיטה חובה. פריעת ראש נעילת סנדל רשות. תרין בנוי דרבי נפקון. חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי. וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי. רבי יונה סלק לגבי רבי גוריון. נפק לגביה לביש סנדלוי. אמר ליה. מה את סבר דילפינן עובדא מינך. לא ילפין עובדא מן בר נש זעיר. ומלקרות בתורה. אמר רבי יוחנן. ואין דובר אליו דבר. ואפילו דבר שלתורה. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש. כל גרמיה אילו תנא לא הוה מיית. מאי כדון. כיי דאמר רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן. בשלא היו יודעין במה לפתוח לו. אם בגופו אם בממונו אם בנפש בניו ובנתיו. חד תלמיד מן דרב חסדא איבאש. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה. איתעביד קומיהון כמין חיוי ואפסקון ודמך. חד תלמיד מן דבר פדיה איבאש. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה. איתעביד קומיהון כמין (כוסבא) [כוכבא] ואפסקון ודמך. תני. אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל. כהדא רבי יסא הוה ליה עובדא. שלח ליה רבי יוחנן תרין תלמידין דיתנון עימיה. אין משום דשרי לא ידעין. ואין משם דלא רגיל לא ידעין. ורבי יסא לא רגיל. אלא כגון אילין מיליהון דרבנן דבר נש מישתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל. רבי יוסי בר פיטרס חמוי דרבי יהושע בן לוי קדמייא הוה ליה עובדא. שלח ליה בר קפרא תרין תלמידין דיתנון עימיה. אין דשרי לא ידעין. ואין משם שהיה להוט אחר התורה לא ידעין. ותני כן. אם היה להוט אחר התורה מותר. על כל דבר האמור בתורה כהן מיטמא ישראל מתאבל. הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה מתאבל ואונן אבל לא מיטמא. ארוסתו לא מתאבל ולא אונן ולא מיטמא. תני. כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. רב דמכת אחתיה. ופקיד לחייה בריה. אמר ליה. כד תי סליק לגביי הוי שלח סנדלך. רבי מנא הוון בנויי דרבי חנינה אחוי מייתין. אתון ושאלון לרבי יוסי. מהו לכפות את המיטה. אמר לון. לא צריך. מהו לישן על גבי מיטה כפוייה. אמר לון. לא צריך. מהו לקרות את שמע ולהתפלל. אמר לון. נישמעינה מן הדא. הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונת קרית שמע. פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא קרית שמע ומתפלל. מאימתי כופין את המיטות. משיצא המת מפתח החצר. דברי רבי ליעזר. ורבי יהושע אומר. משיסתם הגולל. וכשמת רבן גמליאל כיון שיצא מפתח החצר אמר רבי ליעזר לתלמידים. כפו את המיטות. וכשנסתם הגולל אמר רבי יהושע לתלמידים. כפו את המיטות. אמרו לו. כבר כפינום על פי זקן. בערב שבת הוא זוקף את מיטותיו. במוצאי שבת הוא כופן. תני. דרגש נזקפת ואינה נכפית. רבי שמעון בן אלעזר אומר. שומט את קלמנטרין שלה ודייו. רבי יוסה בשם רבי יהושע בן לוי. הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא. מיטה שנקליטיה עולין ויורדין עמה שומטן ודייו. אי זו היא מיטה ואי זו היא דרגש. אמר רבי ירמיה. כל שמסרגין על גופה זו היא מיטה. וכל שאין מסרגין על גופה זו היא דרגש. והא תנינן. המיטה והעריסה משישופם בעור הדג. אם מסרג הוא על גופה לאי זה דבר הוא שפה. אמר רבי לעזר. תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא דאית לה ניקבן. ומניין לכפיית המיטות. רבי קריספי בשם רבי יוחנן. וישבו אתו לארץ. על הארץ אין כתוב כאן אלא וישבו אתו לארץ. אלא דבר שהוא סמוך לארץ. מיכן שהיו ישינין על מיטות כפויות. בר קפרא אמר. איקונין אחת טובה היתה לי בתוך ביתך וגרמתני לכפותה. אף את כפה מיטתך. ואית דמפקין לישנא. יכפה הסרסור. רבי יונה ורבי יוסה תריהון בשם רבי שמעון בן לקיש. חד אמר. מפני מה הוא ישן על מיטה כפויה. כדי שיהא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל. וחורנה אמר. מתוך שהוא ישן על גבי מיטה כפויה הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל. אמר. איני כופה את המיטה. הרי אני ישן על גבי הספסל. אין שומעין לו. מפני שאמר. איני כופה את המיטה. אבל אם אמר. הרי אני כופה את המיטה. שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן אלא וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל. בכהן גדול. הא בכהן הדיוט לא. וברבים. הא ביחיד לא. ולא עבדין כן. כפיית המיטות פעמים עושה ששה חמשה ארבעה שלשה. בערב שבת ששה. בערב שבת עם דימדומי חמה חמשה. יום טוב לאחר שבת ארבעה. שני ימים טובים שלראש השנה שלשה. חד תלמיד מן דרבי מנא הורי לחד מן קריבוי דנשייא. משהוא זוקפה שוב אינו כופה. כמה ימים היה לו. רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא. שני ימים היה לו. רבי בא רבי אמי רבי יעקב בר זבדי בשם רבי יצחק. שלשה. רבי חיננא בר פפא הורי לכפותה אפילו יום אחד. ואיתחמי ליה יען כי מריתה. תני. הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות. דלא יהוון אמרין. חרש הוא. הרי שמת חמיו או חמותו או אחד מקרובי אשתו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת. וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג. שמואל אמר. לא שנו אלא חמיו או חמותו. הא אחד כל הקרובים לא. רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסי רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן. בדר עמו. קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי. אמר ליה. אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא. אמר ליה. אבא לא הוה אמר כן. אלא אחוי דאיתתיה דבר נחמיה מית. אתון ושאלון ליה. מהו לכפות את המיטה. אמר לון. לא צריך. מהו לקרות את שמע ולהתפלל. אמר ליה. נישמעינה מן הדא. הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונת קרית שמע. הרי זה פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא את שמע ומתפלל. מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת והרגלים מפסיקין ואינן עולין. רבי סימון בשם רבי יוחנן. שהוא מותר בתשמיש המיטה. קם רבי ירמיה עם רבי יודה בירבי סימון. אמר ליה. הכין (מן) [אמרין] כל תלמידוי דרבי יוחנן. לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך אמר ליה רבי יעקב. אין דאיתאמרת לא איתאמרת אלא מן אילין מילייא דהכין הכין. מילתיה דרבי יהושע בן לוי אמרה. שהוא אסור בתשמיש המיטה. דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. והלא אמרו. אין אבל ברגל. אלא שהרבים נוהגין בו בצינעה. מהו בצינעה. שהוא אסור בתשמיש המיטה. התיבון. הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המיטה ואינו עולה. אף השבת הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה לא תעלה. אמר רבי בא. איפשר לשבעה בלא רגל. אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת.