תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ז

משנה: אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על מיטות זקופות ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלים. ואין אומרים ברכת אבלים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים: הלכה: אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. אמר רבי ירמיה. ובלבד קרובין שהן ראויין להתאבל. כהדא דתני. חכם שמת [הכל] קרוביו ואפילו קרובים שאינן ראויין להתאבל. כהדא רבי אבון דמך במועדא ולא גמל ליה רבי מנא חסד. והוון ציפוראיי אמרין. עד מות שנא. בתר מועדא עבד ליה איקריה. עאל ואמר קומיהון כהדא דתני. חכם שמת הכל קרוביו. באינון דהוון גביה. אנן לא הוינן גביה. הקורע מן המלל מן השלל מן הרדיד אינו קרע. מן האיחוי הרי זה קרע. אי זהו איחוי. אמר רבי אחא. כל שאין מקומו ניכר. עשרה קרעים אסורין באיחוי. הקורע על אביו. ועל אמו. ועל רבו שלימדו חכמה. ועל הנשיא. ועל אב בית דין. ועל שמועות הרעות. ועל קללת השם. ועל שריפת תורה. ועל ירושלם. ועל בית המקדש. על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה מניין. ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. רבי מתון בעא קומי רבי יוחנן. ומאלישע אנו למידין תורה. אמר ליה. מתון מתון. מה המת משהוא מסתלק עוד אינו רואהו. כך זה משנסתלק עוד לא ראהו. כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן. אי זהו תלמיד חכם. חזקיה אמר. כל ששנה הלכות ועד תורה. אמר ליה רבי יוסה. הדא דת אמר בראשונה. אבל עכשיו אפילו הלכות. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני. כל ששואלין אותו והוא משיב. אמר רבי הושעיה. כגון אנן דרבבינן משגחינן עלינן ואנן מתיבין לון. אמר רבי בא בר ממל. כל שהוא יודע לבאר משנתו. ואנן אפילו רבבינן לא חכמין מבארה מתניתן. אי זהו רבו. כל שפתח לו תחילה. דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר. כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר. כל שהאיר עיניו במשנתו. ומה האיר עיניו במשנתו. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. הלכה כדברי מי שהוא אומר. כל שרוב תלמודו ממנו. ולמה לא אמר כרבי יהודה. אית תניי תני ומחלף. רבי אלעזר קרע על שפתח לו תחילה. שמואל חלץ על שהאיר עיניו במשנתו. ומה האיר עיניו במשנתו. אמר רבי יוסי בירבי בון. בשני מפתיחות. אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון. מהו יורד לאמת השיחי. שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח. על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות מניין. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגו׳. ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול. זה הנשיא. ועל יהונתן בנו. זה אב בית דין. ועל עם יי ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. אילו שמועות הרעות. על קללת השם מניין. ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רב שקה ויקרע את בגדיו. מהו לקרוע על קללת הגוי. מאן דאמר. רב שקה גוי היה. קורעין. ומאן דאמר. יהודי היה. אין קורעין. תני רבי הושעיה. אחד ששמע קללת השם מישראל ואחד ששמע קללת השם מן הגוי חייב לקרוע. מה טעמא. הנה יי אלהי כל [בשר] הממני יפלא כל דבר. מהו לקרוע בזמן הזה. רבי יוסה רבי ירמיה בשם בשם רבי יוחנן. משרבו הגודפנים פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויים. נישמעינה מן הדא. רבי שמעון בן לקיש הוה מהלך באיסרטא. איזדמן ליה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע. מגדף והוא קרע. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה חד מרתוקא גו ליביה. אמר ליה. רשע. אית לאימך מאנין מספקא לי. הדא אמרה שקורעין על הכינויין ושקורעין בזמן הזה. על שריפת התורה מניין. ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה. מהו שלש דלתות וארבעה. תלת ארבע פסיקן. כיון שהגיעו לפסוק החמישי כי יי הוגה על רב פשעיה מיד יקרעה בתער הסופר והשלך וגו׳. ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם. הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו. יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה הוה בצור. שמע דדמך בריה דרבי אבהו. אף על גב דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא. רבי בא ורבי הונא בר חייה הוון יתיבין. אתת נעמיתא וחטפת תפילוי דהונא בר חייה. צדה רבי בא וחנקה. אמר ליה רבי חונא בר חייה עוד מעט והיינו באים לידי שריפת תורה. אמר ליה. ואדיין את לזו. כן אמר רב ירמיה בשם רב. אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע. כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו. עולא בירייא רבי לעזר בשם רבי חנינה. הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע על הגויל בפני עצמו ועל הכתב בפני עצמו. מה טעמא. אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים. את המגילה זה הגויל. ואת הדברים זה הכתב. רבי ברכיה רבי חלבו עולא בירייא רבי לעזר בשם רבי חנינה. עתיד הקדוש ברוך הוא ליעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא. מה טעם. שיתו ליבכם לחילה. לחולה כתיב. והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים. כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות. עלמות בעלימות. עלמות בזריזות. עלמות. כאילין עולימתא. תירגם עקילס. אתנא סייא. עולם שאין בו מות. והצדיקים מראין בו באצבע ואומרים. כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות. הוא ינהגנו בעולם הזה. הוא ינהגנו לעתיד לבוא. ועל ירושלם ועל בית המקדש. ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשמרון שמונה אנשים מגולחי זקן וקרועי בגדים. אחד ששמע שחרבה ירושלם ואחד הרואה את ירושלם בחורבנה חייב לקרוע. הרואה את ירושלם מן הצופים חייב לקרוע. אית תניי תני. מוסיף על הקרע. אית תניי תני. תחילת הקרע טפח ותוספתו כל שהוא. אית תניי תני. תחילת הקרע טפח תוספתו שלש אצבעות. רבי יוסה רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא רבי חזקיה רבי ירמיה בשם רבי יוחנן. הלכה כמי שהוא אומר. תחילת הקרע טפח תוספתו כל שהוא. מהו להבדיל קנה שפה. רבי ירמיה רבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש. ויחזק דוד. אין חזקה פחות מטפח. ויקרעם. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. מיכן שהוא צריך להבדיל קנה שפה. מת לו מת קורע. מת לו מת אחר אפילו ששמע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה קורע קרע אחד לכולן. רבי יהודה בן תימא אומר. קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ובלבד שלא יעשה שלאביו ושלאימו תוספת. ולא דא היא קדמייתא. אלא שלא יוסיף לא על שלאביו ולא על שלאמו. רבי חלבו ורב מתנה יוסי בר מנישא בשם רב. הלכה כרבי יהודה בן תימא. מת לו מת קורע. מת לו מת אחר מוסיף על הקרע וקורע. עד איכן. אמר רבי חנינה. עד שהוא מגיע עד טיבורו. תנא חד סב קומי רבי זעורה. אפילו נתמנה לו בגד כל שבעה חייב לקרוע. אמר ליה רבי זעורה. הדא דת אמר בשאר הקרובים. אבל על אביו ועל אמו אפילו לאחר שבעה חייב לקרוע. מת לו מת קורע. מת לו מת אחר מרחיק שלש אצבעות וקורע. שלמו מלפניו מתחיל מאחריו. שלמו מלמעלן מתחיל מלמטן. שלמו אילו ואילו. רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו אמר. נעשה כפוחח. רבי חיננא בר פפא סלק גבי רבי תנחום בירבי חייה. נפק לגביה לביש סנטיריה. מהו סנטריה. מאנין דלא חפיתין. אמר ליה. הדא מנן לך. אמר ליה. הכין הוה רבי סימון רבי עבד. אמר ליה. התפלל עלינו. אמר ליה. יסוג תורעתך. שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה. דאמר רבי יוחנן. כל שבעה החרב שלופה. עד שלשים היא רופפת. לאחר שנים עשר חודש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה. לכיפה שלאבנים. כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן. ואמר רבי לעזר. אם נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה המשפחה. מניין שאבל חייב לקרוע מעומד. דכתיב ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו. רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן. מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד. כדאמר רבי יוחנן הורי רבי יסא לשלול למחר. כד דמך רבי יסא הורי רבי חייה בר בא לנעול בו ביום. אמר רבי זעורה. ולא פליגין. מאן דאמר. ישלול למחר. ינעול למחר. ומאן דאמר. ינעול בו ביום. ישלול בו ביום. אמרו לו. מת ראובן. וקרע. ואחר כך אמרו לו. שמעון היה. כבר יצא ידי קירעו. אמרו לו. מת ראובן. וקרע. ואחר כך אמרו לו. קיים היה ומת. אית תניי תני. יצא ידי קירעו. אית תניי תני. לא יצא ידי קירעו. מאן דאמר. יצא ידי קירעו. כבר קרע. מאן דאמר. לא יצא ידי קירעו. והרי על חי קרע. ועוד מן הדא דתני. קרע וחזרה בו נשמה. אם על אתר אינו צריך לקרוע. אם לאחר זמן צריך לקרוע. כמה הוא על אתר. כדי דיבור. כמה הוא כדי דיבור. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי. כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן. כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו. שלום עליך רבי. רבי יוחנן הוה מיסתמיך על רבי יעקב בר אידי והוה רבי לעזר חמי ליה ומיטמר מן קומוי. אמר. הא תרתין מילין הדין בבלייא עבד לי. חדא דלא שאל בשלמי. וחדא דלא אמר שמועתא מן שמי. אמר ליה. כן אינון נהגין גבון. זעירא לא שאל בשלמיה דרבא. דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו. מי מהלכין חמי ליה חד בית מדרש. אמר ליה. הכין הוה רבי מאיר יתיב ודרש ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל ולא אמר שמועתא מן שמיה דרבי עקיבה. אמר ליה. כל עמא ידעין דרבי מאיר תלמידיה דרבי עקיבה. אמר ליה. וכל עמא ידעין דרבי לעזר תלמידיה דרבי יוחנן. ומהו מיעבור קומי אדורי צלמא. אמר ליה. ומה את פליג ליה אוקר. עבור קומוי ואסמי עיינוי. אמר ליה. יאות רבי לעזר עבד לך דלא עבר קומך. אמר ליה. רבי יעקב בר אידי. יודע את לפייס. ורבי יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה. אף דוד ביקש עליה רחמים. אמר אגורה באהלך עולמים. רבי פינחס רבי ירמיה בשם רבי יוחנן. וכי עלת על לב דוד שהוא חייה לעולמים. אלא כך אמר. אזכה שיהו דבריי נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומה אנים ליה. בר טירא אמר. האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות בקבר. מה טעמה. דובב שפתי ישינים. ככומר זה שלענבים שהוא זב מאיליו. רבי חיננא בר פפא ורבי סימון. חד אמר. כהן דשתי קונדיטון. וחורנה אמר. כהן דשתי חמר עתיק. אף על גב דהוא שתי ליה טעמיה בפומיה. ואין דור שאין בו ליצנים. ומה היו פריצי הדור עושין. היו מהלכין אצל חלונותיו שלדוד ואומרים. דוד. אימתי יבנה בית המקדש. אימתי בית יי נלך. והוא אומר. אף על פי שהן מתכוונין להכעיסיני יבוא עלי שאני שמח בליבי. שמחתי באומרים לי בית יי נלך. והיה כי ימלאו ימיך ללכת עם אבותיך. אמר רבי שמואל בר נחמן. אמר הקדוש ברוך הוא לדוד. דוד. ימים מליאים אני מונה לך. אין אני מונה לך ימים חסירים. כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בתוכו קרבנות. חביב עלי משפט וצדקה שאת עושה יותר מן הקרבנות. מה טעם. עשה צדקה ומשפט נבחר ליי מזבח.