תלמוד ירושלמי מעשר שני פרק ד הלכה ב

משנה: בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע בעל הבית קודם מפני שהוא מוסיף חומש. בעל הבית אומר בסלע ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן. הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה. הלכה: ואין חומשו שלזה מרובה על תוספתו שלזה. אמר רבי אבין שנייא היא שהוא יכול להערים עליו ולפוטרו מן החומש. שלסלע ואיסר קודם מפני שהוא מוסיף על הקרן. רבי יעקב בר אידי בשם רבי סימיי כל מעשר שיני שאין בקרנו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש. רבי יוסי בירבי סימון בשם רבי יוחנן כל מעשר שיני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש. התיב רבי בא בר ממל והתנינן חמש פרוטות הן. וניתני שש על דעתיה דרבי סימאי וקרנו של מעשר שיני בשוה פרוטה. ושבע על דעתיה דרבי יוחנן וחומשו של מעשר שיני שוה פרוטה. ועוד מן הדא דאמר רבי יוסי בשם רבי מנא בר תנחום רבי אבהו בשם רבי יוחנן אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. ועוד מן הדא מעשר שיני שאין דמיו ידועין דייו שיאמר הוא וחומשו מחולל על הסלע הזה. רבי יוסי בשם רבי קריספא רבי יונה בשם רבי זעירא בסלע שלמעשר שיני היא מתניתא. אי איפשר שלא יהא שם חולין כל שהן. אמר רבי יוחנן הקדש שפדייו יותר על דמיו תפס את הכל. מעשר שיני שפדייו יותר על דמיו לא תפס את הכל. מה בין הקדש מה בין מעשר שיני. אמר רבי אימי שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. רבי זעירא בעא קומי רבי אימי נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי. אמר ליה לכשיבדוק. רבי יונה בעי כמאן דאמר אינו כנכסיו. ברם כמאן דאמר כנכסיו הוא. מה בין הקדש ומה בין מעשר שיני. אמר רבי יוסי לא כן כבר איתמר טעמא שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. אמר רבי יוחנן הקדש פדייו ולא הוסיף חומש הרי זה פדוי. מעשר שיני שפדייו ולא הוסיף חומש הרי זה אינו פדוי. מה בין הקדש ומה בין מעשר שיני. אמר רבי הילא הקדש יש לו תובעין. מעשר שיני אין לו תובעין. רבי יונה בעי כמאן דאמר אינו כנכסיו. ברם כמאן דאמר כנכסיו הוא. מה בין הקדש ומה בין מעשר שיני. אמר רבי יוסי ולא כבר איתמר טעמא הקדש יש לו תובעין. מעשר שיני אין לו תובעין. הפודה מעשר שיני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין שהוא שלו בין שניתן לו מתנה. מתניתא דרבי מאיר דרבי מאיר אומר אין מתנה כמכר. אמר רבי יונה דברי הכל היא תיפתר בפירות שהן טבולין למעשר. והתנינן הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו. אית לך מימר בפירות שהן טבולין (למעשר שיני. והתנינן) לנטע רבעי. לא לנטע רבעי עצמו. ברם הכא מעשר הוי סופך מימור.