תלמוד ירושלמי מעשרות פרק א הלכה ד

משנה: ואי זהו גורנן למעשרות הקישואין והדילועין משיפקיסו ואם אינו מפקס משיעמיד ערימה. אבטיח משישלק. ואם אינו משלק משיעשה מוקצה. ירק הנאגד משיוגד. ואם אינו אוגד משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקוט כל צורכו. כלכלה משיחפה ואם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקוט כל צורכו. במה דברים אמורים במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו. הפרד והצימוקין והחרובין משיעמיד ערימה. הבצלים משיפקילו. ואם אינו מפקל משיעמיד ערימה. התבואה משימרח ואם אינו ממריח משיעמיד ערימה. הקטניות משיכבור ואם אינו כובר עד שימרח. אף על פי שמירח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל. היין משיקפה אף על פי שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. השמן משירד לעוקה אף על פי שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפצים ונותן לחמיטה ולתוך התמחוי אבל לא יתן ללפס ולקדירה כשהן מרותחין. רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. הלכה: מאן די ירים פקסוסיה מאן די ירים שלקוקיה. היה מפקס ראשון ראשון ומשלק ראשון ראשון לא נטבלו עד שיפקס כל צורכו וישלוק כל צורכו. פיקס ושילק ברשות ההקדש ופדיו אגדו צינוק גדול לשדה. אבל אם אגדו צינוק קטון לשוק נטבל. רבי עזרא בעי אדיין לא נגמרה מלאכת השדה ואת אמר הכין. אלא כיני אגדו צינוק גדול בשדה והוא עתיד לאוגדו צינוק קטן לשוק נטבל. היתה כלכלה אחת ובדעתו למלאות את חצייה כיון שמילא חצייה נטבלה. בדעתו למלאות את כולה לא נטבלה עד שימלא את כולה. היו שתים ובדעתו למלאות שתיהן לא נטבלו עד שימלא שתיהן. במה דברים אמורים במוליך לשוק. אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו. מה בין המוליך לשוק. מה בין המוליך לביתו. בשעה שהוא מוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי. ובשעה שהוא מוליך לשוק לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ונטבלו מיד. תני משיעמיד ערימה בראש גגו. רבי יונה בעי הא בשדה לא. אמר רבי חיננא דרובה אתא אימור לך אפילו משיעמיד ערימה בראש גגו. הבצלים משיפקלו. מן דו ירים פודגרה. תבואה משיתמרח. רבי חנניה בשם רבי יוחנן מן דו ישפר אפוי דכריה. והא תני רבי יעקב בר סיסיי מאימתי הוא תורם את הגורן משתיעקר האלה. כאן בשיש בדעתו למרח. וכאן בשאין בדעתו למרח. תני אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור. אמר רבי אילא שכן דרך בעלי בתים להיות מכניסין לתוך בתיהן. מאי טעמא והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו. כבר ברשות ההקדש ופדיו מאחר שהוא יכול לוכל ממנו עראי. ועכשיו שאינו יכול לוכל ממנו עראי כמי שעשה מעשה ברשות ההקדש והוא חייב. התיב רבי חיננא והתני שילה וקיפה ברשות ההקדש פטור. אמר רבי יודן תמן אי איפשר לו שלא יכבוש ושלא לשלוק. ברם הכא איפשר לו שלא למרח. דאמר רבי אילא והאלפים והעיירים וכו׳. תנן אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל. רב חסדא אמר שהן מחוסרין לרוח. רבי אילא בשם רבי יסא שהן מחוסרין ניחה. והתנינן היין משיקפה. מאן דאמר שהן מחוסרין ניחא. מאן דאמר שהן מחוסרין לרוח מחוסר הוא בשמריו. התיב רבי בנימין בר גידול והא תנינן השמן משירד לעוקה. מאן דאמר שהן מחוסרין ניחא. מאן דאמר שהן מחוסרין לרוח מחוסר הוא להציל. היה אוכל וחשיכה לילי שבת או שנתנו לאדם אחר לא נטבל. רבי ירמיה סבר מימר בנתון בחמיטה ובתמחוי אבל בנתון בצלוחית נטבל. אמר רבי יוסי אפילו נתון בצלוחית לא נטבל. אמר ליה רבי ירמיה ואין שבת טובלת. אמר ליה ואין מקח טובל. אמר ליה כההיא דאמר רבי יוסי בשם רבי זעירא רבי יונה רבי זעירא בשם רבי לעזר אף מה שבלגין לא נטבל מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. חייליה דרבי ירמיה מן הדא. ועוד אמר רבי ליעזר עומד אדם הוא על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכן אני אוכל למחר. לא אמר אלא בשביעית הא שאר שני שבוע לא. מה עבד ליה רבי ירמיה להחזירו למקומו אי את יכול שהוא עושה מוקצה לפיכך נטבל. מתניתא פליגא על רבי ירמיה אין עראי לשבת. פתר לה ובלבד דבר שיש לו מוקצה. על דעתיה דרבי ירמיה לא שנייא היא דבר שיש לו מוקצה היא דבר שאין לו מוקצה. רבי מנא בעי היתה צלוחית מליאה ונתונה בין פצים לחבירו נטבלה או מאחר שהיא נתונה במקום שלא נגמרה מלאכתו לא נטבלה. עד היכן רבי יודה בר פזי רבי סימון בשם רבי יוסי בר חנינה עד כדי שיהא נתון ידו לתוכה וה[י]א נכוית. הכל מודין בכלי שיני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שיני. אמר רבי יוסי בי רבי בון כאן היד שולטת. וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שיני. אמר רבי מנא ההן פינכא דאוריזא מסייע לאבא ההין פינכא דגלוסא מסייע לאבא דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועוד כדון הוא רתח. מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן מלמעלן. רבי יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חייליה דרבי יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. וכא הוא אמר הכין. אמר רבי יוסי תמן כלי חרס בולע. תבלין אינן מתבשלין. התיב רבי יוסי בירבי בון והתני אף בכלי נחושת כן. אית מימר כלי נחושת בולע. מהו להערות עם הקילוח. אמר רבי חנינה בריה דרבי הילל מחלוקת רבי יונה ורבי יוסי. רבי יצחק בר גופתה בעי קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל. עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל. אמר ליה כיי דאמר רבי זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו. וכא אי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו. על דעתיה דרבי יודה מלח כציר יין כחומץ.