תלמוד ירושלמי נדרים פרק א הלכה ד

משנה: האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאיני אוכל לך אסור ורבי יהודה מתיר. הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. האומר לחבירו קונם פי המדבר עמך וידי עושה עמך ורגלי מהלכת עמך אסור. הלכה: האומר קרבן עולה ומנחה. כול׳. כל עמא מודיי. הקרבן מותר. כקרבן אסור. מה פליגין. קרבן. רבי יודה אומר. האומר קרבן כאומר הקרבן והוא מותר. ורבנין אמרין. קרבן כאומר כקרבן והוא אסור. אמר להן רבי יודה. אין אתם מודין לי באומר שבועה כאומר השבועה והוא אסור. וכא האומר קרבן כאומר כקרבן והוא מותר. ורבנין מטילין אותו לחומרין. האומר שבועה כאומר השבועה והוא אסור. וכא האומר קרבן כאומר הקרבן והוא אסור. חליל החליל לחליל בחליל. בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך. מותר. לחולין שאוכל לך. אסור. חולין שאוכל לך. מותר. רבי יסא בשם רבי יוחנן. דברי רבי מאיר ממשמע לאו את שומע הין. לא קרבן מזה. דל נא אכיל מן דילך. הא מה דנא אכיל מן דידך חולין הוא. לית הוא קרבן. הילוכי עליך. דיבורי עליך. לא אמר כלום. למה. שמתפיס את הנדר בדבר שאין בו ממש. נדר נדר. מה נדר שנאמר להלן דבר שאין בו ממש. אף נדר שנאמר כאן דבר שאין בו ממש. עיני רואה לך. אזני שומעת לך. אסור. את אומר. ידי עושה עמך. אסור. חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אסור. עמו כדי שכרו או עד כדי הניית קרקע. גדר עמו בתנור עד כמה הוא אסור. עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור.