תלמוד ירושלמי נדרים פרק ד הלכה ב

משנה: המודר הנייה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו. מקום שנוטלין עליה שכר תיפול הנייה להקדש. הלכה: המודר הנייה מחבירו כול׳. רבי בא בר ממל בעי. הפורע שטר חובו שלחבירו שלא מדעתו. תפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים. אמר רבי יוסי. טעמא דבני כהנים גדולים. תמן לא עלת על דעתן שתמות אשתו ברעב. ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מוחל לי. הגע עצמך דהוה גביה משכון. מפייס הוינא ליה והוא יהב לי משכוני. עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק. ואפילו בבעל חוב שדוחק. נישמעינה מן הדא. [ושוקל את שקלו. ולא שקל אין ממשכנין אותו.] תדע לך שהוא כן. דתנינן. ומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות. בשלא נכנס לתוך ידיו כלום. וכא בשלא יכנס לידיו כלום. רבי יהושע בן לוי אומר. אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת. רב אמר. כל הנתפש על חבירו חייב לו. חייליה דרב מן הדא. הגוזל שדה ונטלוה מסיקין. לא שמע דאמר רבי יוחנן. קנס קנסו בגזלן. רבי אבין בעי דהוה רביה רבי יוסי בירבי בון ורבי חייה בר לולייני תריהון אמרין בשם רבי שמואל. חד אמר. בארנון ובגולגולת. [וחרנה אמר. אינה כארנון וכגולגולת.] תמן תנינן. מרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. רבי יודה ורבי יוסי. חד אמר. כאן במדירה מגופו וכאן במדירה מנכסיו. וחרנה אמר. כאן בשיש לו מי שירפאנו וכאן בשאין לו מי שירפאנו. אם בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש לא ירפאנו. לא מכל אדם זוכה להתרפות. ולא ניכסי המחזיר הן שהן אסורין לבעל הפרה. עולא בר ישמעאל בשם רבי יצחק. כשהיו ניכסי זה אסורין על זה וניכסי זה אסורין על זה. מאן תנא תפול הנייה להקדש. רבי מאיר. דרבי מאיר אומר. מועלין באיסרות. רבי בון בר חייה בעי. נדר מן ככר מהו לחמם בו את ידיו. נישמעינה מן הדא. אמר. ככר זו הקדש. אכלו בין הוא בין אחר מעל. לפיכך יש לו פדיון. אם אמר. הרי הוא עלי. אכלו מעל בו בטובת הנייה. דברי רבי מאיר. אחרים לא מעלו. לפיכך אין לו פדיון. לא אמר אלא אכלו. הא לחמם בו את ידיו מותר. תלמידוהי דרבי יונה בשם רבי בון בר חייה. כיני באומר. לא אוכלינו ולא אטעמנו. לא אסרו עליו אלא לאכילה. עד כדון צריכה נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו.