תלמוד ירושלמי נזיר פרק ז הלכה ב

משנה: על אילו הטמאות הנזיר מגלח. על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל ועל מלא תרווד רקב על השזרה ועל הגולגולת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם ועל מגען ועל משאן ועל אהילן. ועל עצם כשעורה ועל מגעו ועל משאו ועל אהילו על אילו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא את קרבנותיו. הלכה: על אילו הטמאות הנזיר מגלח כול׳. חד סב שאל מרבי יוחנן. כזית מן המת מטמא. כולו לא כל שכן. אמר לו. להביא את הנפל שאין בו כזית. חזר ושאל. אבר מן המת מטמא. לא כל שכן כולו. אמר לו. להביא את הנפל שלא קרשו איבריו. אמר רבי יוסי. חכים הוא ההן סבא דלא חכים משאיל. מכיון דשאל לקדמיתא לא הוה צריך מישאל תינייתא. ואיבעי מישאול תרתיהון שאל תינייתא וחזר מישאל קדמיתא. תלמידוי דרבי יוסי בן חלפתא שאלון תינייתא ולא שאלון קדמיתא. דהא פשיטא לון. מכיון שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קרשו איבריו. אמר רבי מנא בר חזקיה. נהיר את דהוה רבי יעקב בר אחא קאים הכא. ואף תרתין שאילתא דהן סבא באהילות להדא מילה לא. שהנזיר מגלח עליהן. ועוד מן הדא דאמר רבי יוחנן. הייתי סבור שאין הנפלים תורה. ממה שהוא מושיב את אימן ימי טוהר. הדא אמרה. שהנפלים תורה. תני. רבי שמעון בן יוחי אומר. מפני מה אמרו. השרץ מטמא בכעדשה. מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה. רבי יודן בעי. המת יטמא פחות מכזית. דאמר רבי יוחנן. להביא את הנפל שאין בו כזית. ונבילה מטמא כאפון. דאמר רבי חנינה. אני ראיתי עגל כאפון בשפיר. מאי כדון. מדרשות אמינא. דרוש וקבל שכר. אי זהו נצל. בשר המת שנתוק והמוהל שקרש. הא עודהו מחוי לא. לא כן אמר רבי חנינה בשם רבי. חלבו המת שהתיכו הרי זה טמא. חתכו והתיכו הרי זה טהור. רבי יודן ורבי יוסי. חד אמר. להוציא מי בשר שבו. וחרנה אמר. שאם יקרש ויהא בו כזית יהא מטמא מחוי. תנינן. רבי יוסי אומר. בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות ולחזור כמות שהיה טהור. מאי טעמא דרבי יוסי. ולא מן הנבילה למד. מן הנבילה מה נבילה אם יבשה טהורה אף המת אם יבש יהא טהור. רבי אמי בעי. אי מה הנבילה אם נסרחה טהורה אף המת אם נסרח יהא טהור. מעתה אין נצל כרבי יוסי. אשכח תני בשם רבי יוסי. יש נצל. חברייא בעון קומי רבי יוסי. אי מה הנבילה אין לה רקב אף המת אין לה רקב. אמר לון. לא למד המת מן הנבילה לעצמות אלא לבשר. אין רקב לבשר יש רקב לעצמות. כהדא דתני בר קפרא ורקב עצמות קנאה. רבי יניי אמר. או בקבר. אפילו נגע בקבר אדם הראשון. חברייא אמרין. מסרס קרייא. או בקבר. או ברקב הוא. תני בר קפרא אומר. או בקבר. או ברקב. אמר רבי יודה בן פזי. מלא תרווד אחד נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר. הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב וייצר יי אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב מזבח אדמה תעשה לי. מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף כאן מזבח. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אלא לק̇כ̇ שנה הוא חוזר למלוא תרווד אחד רקב. וקשיא. עוג מלך הבשן מאה ועשרים שנה. ותינוק בן יומו מאה ועשרים שנה. עוג מלא תרווד רקב. ותינוק בן יומו מלא תרווד רקב. מלא תרווד רקב שאמרו ישנו מקישרי אצבעותיו ולמעלה. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים. מלא היד הגדולה. רבי זעירא רבי חייה בשם רבי מחוי הדא דרבי מאיר הכין והדא דרבנן הכין. אי זהו מת שיש לו רקב. הנקבר ערום בארון שלשייש או על גבי רצפה או על גבי טבלה שלשייש. אבל אם נקבר בכסותו על ארון שלעץ או על גבי טבלה שלעץ אין זה רקב. זהו עפר קברות וצריך מלא תרווד ועוד. רבי יוחנן אמר. נקבר עמו אפילו גילגלין קטן אין זה רקב. רבי יסא בשם רבי יוחנן. שני מתים שקברן זה בצד זה. זה נעשה גילגלין לזה וזה נעשה גילגלין לזה. מה נפשך. גילגלין לזה ולא לזה. התיב אבא בר נתן. הגע עצמך שהביא חצי תרווד רקב מזה וחצי תרווד רקב מזה ועירבן זה בזה. והוה עיינן. ואיתחמי גחיך ואיקפד עלוי ומית. אמר רבי יוסא. הא אזיל גוברא ולא שמעינן מינה כלום. מאי כדון. תמן אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב. ברם הכא כל אחד ואחד ראוי למלוא תרווד רקב. נחתכה רגלו. מארכובה ולמעלה אין לו רקב. מארכובה ולמטה יש לו רקב. נקברה עמו. מארכובה ולמטן היא נעשית לו גילגלין. מארכובה ולמעלן אין נעשית לו גילגלין. חברייא בעו קומי רבי שמואל בר אבדומא. קשר גילגלין מן הארכובה ולמטן. ואמר לון. אין כיני אפילו לא נחתכה אראה אותה כאילו היא חתוכה ותיעשה לו גילגלין. מכיון שהיא מחוברת לו כולו גוף אחד הוא. חסר מהו שיהיה לו רקב. נישמעינה מן הדא. חסר אין לו רקב ואין לו תפישת קבר ואין לו שכונת קברות. רבי יוחנן בעי. כמה יחסר ולא יהיה לו רקב. ייבא כיי דתנינן תמן. כדי שיינטל מן החי וימות. וכא כן. הגע עצמך שניקב וושטו הרי אינו חסר ואינו חיה. לית לך אלא כהדא. נחתכה רגלו. מן הארכובה ולמטה יש לו רקב. מן הארכובה ולמעלן אין לו רקב. נקברה עמו. מן הארכובה ולמטן נעשית לו גילגלין. מן הארכובה ולמעלן אינה נעשית לו גילגלין. נפלים מהו שיהא להן רקב. מאן דמר. דמן מטמא ברביעית. יש להן רקב. ומאן דמר. אין דמן מטמא ברביעית. אין להן רקב. נישמעינה מן הדא. עפר תלוליות למה הוא טמא. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה. לא מסתברא דלא דמוכי שחין קוברין שם איבריהן. אית לך מימר משם רקב לא משם מגע כשעורה. והא תני. נטל ממנו עפר וסמכו לו טהור. תיפתר כהדין תנייא דתני. עקרו ממקומו טמא. רבן שמעון בן גמליאל מטהר. אמר רבי שמעון בן אלעזר. וירדו בשיטת רבי שמעון. דתני. השזרה והגולגולת אפילו מכותתין אפילו מפורקין טמא. שהקבר מצרפן משום אדם באהל. מתניתא דרבי לעזר בן עזריה. דתני. אמר רבי שמעון בן אלעזר. בראשונה היו בתי דינין חלוקין. מקצתן אומרין. רביעית דם רובע עצמות. מקצתן אומרין. חצי לוג דם חצי לוג עצמות. לנזירות ולטומאת מקדש וקדשיו. רבי יעקב בר אידי בשם רבי שמעון. מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי.