תלמוד ירושלמי סוטה פרק ב הלכה ד

משנה: ואינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה שנאמר בספר. אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקלתוס ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר ומחה כתב שיכול להימחות. הלכה: רבי יוסי אומר לא היה מפסיק כול׳. לוי בר סיסי בעא קומי רבי. מגילת סוטה מהו שתטמא את הידים. אמר ליה. הרי זה שאלה. אמר רבי יוסי. אינה שאילה. כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים לא מפני קדושתן. וזו למחיקה ניתנה. לא צורכא דלא הואיל וניתנה למחיקה. כמה אותיות כתוב בה ויהא שלא לצורך ויהא חייב. תני רבי חנין. בית שמי אומרים. אחת. ובית הלל אומרים. שתים. אמר רבי הילי. טעמון דבית הלל כדי לכתוב יה. רבי יודן בעי. כתב מפיו. ומחק בעפר. היה כותב ראשון ראשון ומוחק. [תני. רבי אלעזר בן שמוע אומר. אין כותבין על עור בהמה טמיאה. אמר רבי שמעון. מכיון דאת אמר. למחיקה ניתנה. למה אינו כותב.] תני. רבי אלעזר בן [שמעון] אומר. רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא. שמא תאמר. אינו שותה. ונמצא השם גנוז על עור שלבהמה טמיאה. הכא כתיב ספר והכא כתיב ספר. הכא את אמר. כל דבר שהוא כתלוש. והכא [את] אמר הכין. אמר ליה. שנייה היא הכא דכתיב בספר. וכתב. יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס. תלמוד לומר ומחה. אי מחה יכול במשקין או במי פירות. תלמוד לומר וכתב. הא כיצד. כתב שהוא יכול להימחות. ואי זו זו. זו [דיו] שאין בו קלקנתוס. והתני. אם מחק מתוך הספר כשר. תיפתר כהדין תנייא דתני. אמר רבי מאיר. כל ימים שהיינו למידין אצל רבי ישמעאל לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו.