תלמוד ירושלמי סוטה פרק ז הלכה ד

משנה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדין מלמטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון והלוים את הכהנים וכל ישראל מכן ומכן שנאמר וכל ישראל וזקיניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון וגו׳. הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה. ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת יי מעשה ידי חרש ולא שם בסתר והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת יי וגו׳. והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן עד שגומרין ברכות וקללות. הלכה: תני. רבי אומר. אי איפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן. אי איפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. אמור מעתה. זקני כהונה ולוייה למטן ושאר כל השבט למעלן. רבי שמעון אומר. אי איפשר לומר לוי למעלן שכבר נאמר לוי למטן. ואי איפשר לומר לוי למטן שכבר נאמר לוי למעלן. אמור מעתה. הראוי לשרת למטה ושאר כל השבט למעלה. רבי שמעון אומר. שמעון ולוי. מה שמעון כולו למעלה אף לוי כולו למעלה. מה מקיים הדין תנייה נגד הכהנים הלוים. כיי דאמר רבי יהושע בן לוי. בעשרים וארבע מקומות נקראו הכהנים לויים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק. יכול אילו שבהר גריזים היו אומרים ברכות ואילו שבהר עיבל היו אומרים קללות. תלמוד לומר הברכות והקללות. אילו ואילו היו אומרים ברכות וקללות. יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות. תלמוד לומר הברכה והקללה. ברכה אחת וקללה אחת. יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן. ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן. תלמוד לומר וענו כל העם ואמרו אמן. אילו ואילו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן. הא כיצד. בשעה שהיו אומרים ברכות היו הופכין פניהן כלפי הר גריזים. ובשעה שהיו אומרים קללות היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל. ברוך בכלל וברוך בפרט. ארור בכלל וארור בפרט. שש עשרה בריתות על כל דבר ודבר. ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. רבי שמעון היה מוציא שלהר גריזים ושלהר עיבל ומביא שלאוהל מועד תחתיהן. וכן היה רבי שמעון אומר. אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו חמש מאות ושבעים ושש בריתות. שתים עשרה בברוך ושתים עשרה בארור. ושתים עשרה בכלל ושתים עשרה בפרט. הרי ארבעים ושמונה בריתות. ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי מאה ותשעים ושנים בריתות. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. הרי חמש מאות ושבעים ושש בריתות. רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמוס אומר משום רבי שמעון. שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. רבי אומר. אם כדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמוס שאמר משום רבי שמעון. אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו ארבעים ושמונה פעמים על כל פעם ופעם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. עד כדון דברים שנכללו ונפרטו. דברים שנכללו ולא נפרטו. אמר ליה. כן אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון. כל שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. אמר ליה. לא בדבר אחד. דילמא בשני דברים. והכא בשני דברים אנן קיימין. אמר רבי תנחומא. מכיון דכתיב בסוף אמן. כמי שכולו דבר אחד. כתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת. וכי יש תורה נופלת. שמעון בן יקים אומר. זה החזן שהוא עומד. רבי שמעון בן חלפתא אומר. זה הבית שלמטן. דאמר רב חונה רב יהודה בשם שמואל. על הדבר הזה קרע יאשיה ואמר. עלי להקים. רבי אחה בשם רבי תנחום ברבי חייה. למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק. הרי זה בכלל ארור. רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא. לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק. הרי זה בכלל ברוך. ואמר רבי חנה רבי ירמיה בשם רבי חייה. עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות בצילה שלבעלי תורה. מה טעמא. כי בצל החכמה בצל הכסף. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. מה תלמוד לומר והחציו. אלא מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובים בהר עיבל. למה. שאין שבטו שללוי כולו שם. שאם היה כל שבט לוי כולו שם היו שוין. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן. אילו היה כל שבטו שללוי שם לא היו שוין. למה. שכבר נפלו משבטו שלשמעון עשרים וארבעה אלף בשיטים. אמר רבי יוסי בירבי בון. אילו היה כל שבטו שללוי שם היו שוין. למה. שלא בא משבט ראובן וגד אלא ארבעים אלף חלוצי צבא. כהנא אמר. כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בתחילת החומש השיני. אית תניי תני. כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בדגלים. בני לאה מיכן. ובני רחל חד מיכן וחד מיכן. ובני השפחות באמצע. אמר רבי מתניה. טעמא דהדין תנייה שמע אלי יעקב עבדי ישראל מקוראי. מה התקרה הזו עובייה דהן גבי קוטנה דההן ועוביה דהן גבי קוטנה דההן. אית תניי תני. כשם שהן חלוקין כאן כך הן חלוקין באבני אפוד. במלואותם. כדי שיהו עשרים וחמשה מיכן ועשרים וחמשה מיכן. והלא אינן אלא ארבעים ותשעה. אמר רבי יוחנן. בנימן דותולדותם מלא. אמר רבי יודה בר זבידא. יהוסף מלא. עדות ביהוסף שמו. והלא אינן אלא עשרים ושלשה מיכן ועשרים ושבעה מיכן. אמר רבי יוחנן. בנימן היה חצוי. בן מיכן ימין מיכן. אמר רבי זבידה. ויאות. מי כתיב ששה שמותם. לא. אלא משמותם. משמותם ולא כל שמותם. הראשונים נכתבין מימינו שלכהן גדול משמאלו שלקורא. והאחרונים נכתבין משמאלו שלכהן גדול מימינו שלקורא. הראשונים אינן נכתבין על סדר. שיהודה מלך. האחרונים נכתבין על סדר.