תלמוד ירושלמי סוכה פרק ד הלכה ב

משנה: מצות לולב כיצד. כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מידן וסודרין אותן על גג האצטבה והזקנים מניחין את שלהן בלשכה ומלמדין אותן לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו מתנה. משכימין ובאין החזנין מזרקין לפניהן והן מחטפין ומכין איש את חבירו. וכשראו בית דין שהיו באין לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו: הלכה: רבי יעקב דרומייא בעי. מתניתא דלא כרבי דוסא. דרבי דוסא אמר. בשחרית אדם צריך לומר. כל מה שילקטו העניים היום מבין העמרים הבקר הרי הוא הבקר. רבי יודה אומר. לעיתותי ערב. וחכמים אומרים. אין הבקר אנסים הבקר. שאין אנו אחראין לרמאים. תמן את אמר. אין הבקר אנסים הבקר. והכא את אמר. הבקר אנסים הבקר. אמר רבי לעזר. תמן על דעתו הוא מבקר. ברם הכא על כרחו הוא מבקר. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל. ויאות. תדע לך שהוא כן. שכבר חילופיו בידו. רב מפקד לדבית רב אתי. רב המנונא מפקד לחברייא. כד תהוון יהבין מתנה ביומא טבא לא תהוון יהבין לה אלא לדעת גמורה. כהדא. רב הונא יהב אתרוגא מתנה לבריה. אמר ליה. אין יומא טבא יומא דין הרי הוא לך מתנה. ואין למחר הרי הוא לך מתנה.