תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה הלכה א

משנה: החליל חמשה וששה. זה חליל של בית השואבה שאינה דוחה לא שבת ולא יום טוב. אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו: הלכה: החליל חמשה וששה כול׳. הא שלקרבן דוחה. מתניתא דרבי יוסה בירבי יודה. דתני. חליל שלקרבן דוחה את השבת. דברי רבי יוסי בירבי יהודה. וחכמים אומרים. אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. תמן תנינן. בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח. בשחיטת הפסח הראשון. בשחיטת הפסח השיני וביום טוב הראשון שלפסח. וביום העצרת. ובשמונת ימי החג. ויש שמונה בלא שבת. רבי יוסי אמר לה סתם. רבי יוסה בירבי בון בשם רבי יוחנן. דרבי יוסה בירבי יהודה היא. על דעתהון דאילין רבנן. למה אינו דוחה. משם שאינו מחוור. והא כתיב והעם מחללים בחלילים. בשמחת שלמה הכתוב מדבר. רבי יונה בשם רבי בא בר ממל. ושמחת לבב כהולך בחליל. כל זמן שהחליל נוהג ההלל נוהג. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי בא בר ממל. למה קורין את ההלל כל שבעת ימי החג. כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה. ולמה מן כל אילין מילייא חליל. תנינן. שזה לקיצים וזה לקיצין וזה חביב וזה חביב. ותלו חביב בחביב. ובעצרת אומר לו הי לך מצה הי לך חמץ. אית תניי תני. הי לך חמץ [הילך מצה]. מאן דאמר. הילך מצה. שהוא חביב. מאן דאמר. הי לך חמץ. שהוא תדיר. אמר רבי יהושע בן לוי. למה נקרא שמה בית שואבה. שמשם שואבים רוח הקודש. על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה. דלמא. רבי לוי ויהודה בר נחמן הוון נסבין תרתין סילעין מיעול מצמתה קהלא קומי רבי יוחנן. עאל רבי לוי ודרש. יונה בן אמיתי מאשר היה. דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון. וכתיב קום לך צרפתה אשר לצידון. עאל רבי יוחנן ודרש. יונה בן אמיתי מזבולון היה. דכתיב ויעל הגורל השלישי לבנן זבולן למשפחתם. וכתיב משם עבר קדמה מזרחה גתה חפר עתה קצין. וכתיב כדבר יי אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר. בשובתא חורייתא אמר רבי לוי ליהודה בר נחמן. סב לך אילין תרתין סילעיא ועול מצמתה קהלא קומי רבי יוחנן. עאל ואמר קומיהון. יפה לימדנו רבי יוחנן. אמו מאשר ואביו מזבולן. וירכתו על צידון. ירך שיצא ממנה מצידון היה. וכתיב וירד יפו. לא צורכא דילא וירד עכו. אמר רבי יונה. יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש. ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעמא. והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. אמר רבי בנימן בר לוי. והיה כנגן במנגן אין כתוב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. תני. אמר רבי יודה. כל שלא ראה דיפלי איסטבה של אכסנדריאה לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי גדולה היה ואסטיו לפנים מסטיו היתה. פעמים היו בה כפליים כיוצאי מצרים. ושבעים קתידראות שלזהב היו שם מקובעות אבנים טובות ומרגליות כנגד שבעים זקינים. וכל אחת ואחת היתה עומדת בעשרים וחמש ריבוא דינרי זהב. ובימה שלעץ באמצע וחזן הכנסת עומד עליה. עמד אחד מהן לקראות בתורה היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. על כל ברכה וברכה שהיה מברך היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. אף על פי כן לא היו יושבין מעורבבין אלא יושבין כל אומנות ואומנות בפני עצמה. שאם יבוא אכסנאי יהא מידבק בבני אומנותו. ומשם היתה פרנסתו יוצאה. ומי החריבה. טרוגיינוס הרשע. תני רבי שמעון בן יוחי. בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים. [שנאמר] כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ויי אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. והשיבך יי מצרים באניות. ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו. אחת בימי סנחריב מלך אשור. [שנאמר] הוי היורדים מצרים לעזרה. מה כתיב בתריה. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר וגו׳. ואחת בימי יוחנן בן קרח. והיתה החרב אשר אתם יריאים ממנה שם תשיג אתכם וגו׳. ואחת בימי טרוגיינוס הרשע. נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין. מת בתו בחנוכה והדליקו נירות. שלחה אשתו ואמרה לו. עד שאת מכבש את הברבריים בוא וכביש את היהודים שמרדו בך. חשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה. אתא ואשכחון עסיקין [באורייתא בפסוקא] ישא עליך גוי מרחק מקצה הארץ וגו׳. אמר לון. מה הויתון עסיקין. אמרון ליה. הכין וכן. אמר לון. ההוא גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה. והקיפן ליגיונות והרגן. אמר לנשיהן. נשמעות אתם לליגיונותיי ואין אני הורג אתכם. אמרון ליה. מה דעבדת בארעייא עביד בעילייא. ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד קיפרוס. באותה השעה נגדעה קרן ישראל ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.