תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ז הלכה ה

משנה: אילו הן הנסקלין. הבא על האם ועל אשת אב ועל הכלה ועל הזכר ועל הבהמה והאשה המביאה עליה את הבהמה והמגדף והעובד עבודה זרה והנותן מזרעו למלך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה. הלכה: אילו הן הנסקלין כול׳. לכן צריכה בהעלם אחד. אבל בשני העלימות. שכן אפילו באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחד. חייב על כל אחת ואחת. רבי שמעון בריה דרבי הלל בן פזי בעא קומי רבי הלל בר פזי. מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה. אבל אם היו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד הוא. אמר ליה. לכן צריכה בהעלם אחד. דאיתפלגון. הוא בהעלם אחד והיא בחמשה העלימות. רבי יוחנן אמר. הוא מביא קרבן אחד והיא מביאה חמשה קרבנות. רבי שמעון בן לקיש אמר. כשם שאינו מביא [אלא] קרבן אחד כך אינה מביאה אלא קרבן אחד. שלא תאמר. יעשו נשים הרבה והעלימות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי בון בר חייה. תני רבי ישמעאל כן. לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הניחוש והעינון בכלל היו ויצאו מן הכלל לחלוק על הכלל. כלל בהיכרת ופרט בהיכרת. מילתיה דרבי יוחנן אמרה. כלל ופרט הוא. דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו׳. והלא אחותו בכלל היית ויצאת מן הכלל לחלוק על הכלל. התיב רבי לעזר. והכתיב ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בעריה. והכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלתה את ערותה את מקורה הערה והיא גילתה את מקור דמיה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בערייה. שלא תאמר. הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה לא נעשה בה את המערה כגומר. לפום כן צריך מימר. [חייב על כל אחת ואחת.] והכתיב ואיש אשר ישכב את דדתו ערות דודו גלה. אמר ליה. לצורך יצאת לידון בערירי. דאמר רבי יודן. כל אתר דתימר ערירים יהיו הווין בלא וולד. וכל אתר דתימר ערירים ימותו קוברין את בניהן. אמר רבי יוסי. דודתו לצורך יצאת. למעט את אשת אחיו מאמו. מה טעמא. נאמר כאן דודתו ונאמר להלן או דודו או בן דודו יגאלנו. מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף דודתו שנאמרה כאן באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו לימדה מדודתו. מה דודתו שנאמרה להלן באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו שנאמרה כאן באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל. תני רבי ישמעאל. נאמר כאן אשת אחיו ונאמר להלן ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. אף אשת אחיו [מאביו] יש לה היתר [לאחר איסורה]. יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה. והא רבי יוחנן מקשי לה מנן תיתי ליה. רבי אבהו בשם רבי לעזר בשם רבי הושעיה. שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין את ההכרת. מה טעם. על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. וכתוב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו. הרי כאן שני לאוין וכרת אחד. לאוין חולקין את ההכרת. ועוד מן הדא. שמואל בר אבא בעא קומי רבי זעורה. ויצאו שלמים ויחלקו על כל הקדשים בטומאה. אמר ליה. לצורך יצאו. למעט קדשי בדק הבית [למעילה] שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. ולא מתניתא היא. קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בקדשי בדק הבית מכיון שאינן מצטרפין (אינן) חולקין. אמר רבי חנינה. וכן היא צריכה ליה. ויחלקו ולא יצטרפו. כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דרבי לעזר אמרה. כלל ופרט הוא. רבי לעזר אמר. לוקין על ידי חרישה בשביעית. רבי יוחנן אמר. אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. מה טעמא דרבי לעזר. ושבתה הארץ שבת ליי כלל. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר פרט. הזורע והזומר בכלל היו. ולמה יצאו. להקיש אליהם. אלא מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. מה עבד לה רבי יוחנן. שני דברים הן. ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין. על דעתיה דרבי אלעזר אינן חולקין. ואית ליה. לחלוק אינן חולקין הא ללמד מלמדין. על דעתיה דרבי יוחנן אינן מלמדין. שנייא היא שכלל בעשה ופרט בלא תעשה. ואין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי לעזר עשה מלמד על לא תעשה אבל לא תעשה אינו מלמד על עשה. על דעתיה דרבי יוחנן ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות. על דעתיה דרבי לעזר מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות. כשם שאין מלמדין לעניין איסור כך לעניין היתר לא ילמדו. אמר רבי בא קרתיגנאה. טעמא דרבי יוחנן שש שנים תזרע שדך לא בשביעית ושש שנים תזמר כרמך לא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא ועובר בעשה. רבי ירמיה אמר. עובר בעשה. רבי יוסי אומר. אפילו בעשה אין בו. והכתיב מלא ושבתה הארץ שבת ליי. לעניין לא תעשה שבו. יהו לוקין על התוספת. רבי יוחנן פתר מתניתא יכול יהו לוקין על ידי חרישה בשביעית. הרי רבי לעזר פתר מתניתא יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים. אית תניי תני ושש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. ואית תניי תני שדך לא תזרע וגו׳. מאן דמר שש שנים מסייע לרבי יוחנן. ומאן דמר שדך לא תזרע מסייע לרבי לעזר. מתניתא מסייעא לרבי לעזר. השמר בלא תעשה. פן לא תעשה. וכתוב שם תעלה עולותיך ושם תעשה. שם תעלה זו העלייה. ושם תעשה זו השחיטה וזריקה. מה העלייה שהיא בעשה הרי היא בלא תעשה. אף שחיטה וזריקה שהן בעשה יהו בלא תעשה. בגין דכתיב שם תעלה ושם תעשה. והא אילו לא כתב שם תעלה ושם תעשה אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה רבי יוחנן. שלא תאמר כמה דתימר גבי שבת חפר חרץ נעץ אינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט והעלה לא יהא חייב אלא אחת. לפום כן צרך מימר. חייב על כל אחת ואחת. רבי זעירה רב חייה בר אשי בשם כהנא. הנוטע בשבת חייב משום זורע. רבי זעורה אמר. זומר כנוטע. נטע וזמר בשבת. על דעתיה דכהנא חייב שתים. על דעתיה דרבי זעורה אינו חייב אלא אחת. כלום אמר רבי זעורה אלא זומר כנוטע. דילמא נוטע כזומר. הכל היה בכלל זריעה ויצאת זמירה להחמיר על עצמה. מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה את פוטרו משום זורע. הוי לא שנייא. נטע וזמר בשבת. בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דרבי זעורה חייב שתים.