תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ז הלכה יב

משנה: המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט. אמר לו יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו. אמר לשנים והן עידיו מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך. אם היה ערום ואינו מדבר בפניהם מכמינין מאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד והלה אומר לו והוא אומר לו היאך נניח אלהינו שבשמים ונעבוד עצים ואבנים. אם חזר בו מוטב. אם אמר כך היא חובתנו וכך יפה לנו העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד. אזבח אלך ואזבח נלך ונזבח. אקטיר אלך ואקטיר נלך ונקטיר. אנסך אלך ואנסך נלך וננסך. אשתחוה אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה. המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה: הלכה: המסית זה הדיוט כול׳. הא חכם לא. מכיון שהוא מסית אין זה חכם. מכיון שהוא ניסת אין זה חכם. כיצד עושין לו להערים עליו. מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי ומושיבין אותו בבית החיצון ומדליקין את הנר על גביו כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. כך עשו לבן סוטדה בלוד והכמינו עליו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. וכא את אמר הכן. שנייא היא דאמר. אני. ואמר אוף הכא. אני. שלא יערים. ויערים. שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו. מסית אומר בלשון גבוה והמדיח אומר בלשון נמוך. מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח. ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח. ומדיח שאמר בלשון הקודש נעשה מסית.