תלמוד ירושלמי עבודה זרה פרק ד הלכה יא

משנה: נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש לו עליו מלוה אסור אין לו עליו מלוה מותר. נפל לבור ועלה ומדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת בכל אילו היה מעשה ואמרו ימכר. ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירו: הלכה: נכרי שנמצא כול׳. רב ששת בשם רב. והוא שיהיה לו עליו מלוה על אותו הבור. אבל אין לו מלוה על אותו הבור שכן דרך בעלי החוב לעמוד בגיתות ובגרנות. הוון בעו מימר. מאן דמר. והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור. בתוך לפישוט ידיים. ומאן דמר. אף על פי שאין עליו מלוה על אותו הבור. חוץ לפישוט ידיים. ולא כן אמר רבי בא בשם רב ששת. כשם שנתנו פישוט ידיים בטהרות כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך. אלא כיני. מאן דמר. והוא שיהא לו עליו מלוה על אותו הבור. בתוך פישוט ידיים. ומאן דמר. אף על פי שאין לו עליו מלוה על אותו הבור. ובלבד חוץ לפישוט ידיים. המטהר יינו שלנכרי כול׳. רבי אבין בשם רבי שמואל. הלכה כרבי שמעון. רבי אבין בשם שמואל. אני כפרת רבי שמעון. או מתיר בשתייה או אוסר בהנייה. אמר רבי ירמיה בשם רבי אבהו. מעשה היה והורי בשתייה כרבי שמעון. רבי שמואל בשם רבי אבהו. אין הגוי עושה יין נסך בזריקה. גוי מהו שיעשה יין נסך בחמתו. נישמעינה מן הדא. ארמייא הוה ליה קופין גו מעצרתא. אתא ישראל וזלף בהון חמר. אתא ארמייא קולתה ושפכון לגובה. אתא עובדא קומי רבנן. אמרי. אין הגוי עושה יין נסך מחמתו. רבי ירמיה בשם רבי חייה בר בא. זה שמוזג. בחמין אסור. בצונין מותר. יבוא עלי שלא עשיתי מימיי. רבי יסא אזל לצור. חמתון שתן חמר וחמימין וארמייא מזג. אמר לון. מה שרא לכון.