תלמוד ירושלמי עירובין פרק ו הלכה ג

משנה: אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו ולהם ושלהם מותרין לו ולהן. נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין. היו שנים אוסרין זה על זה שאחד נותן רשות ונוטל רשות ושנים נותנין רשות ואינן נוטלין רשות: הלכה: פיס׳. אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב כול׳. שלהם מותרין לו ולהם. שביטל רשותו. מהו שתחזור חלילה. תלמידוי דרב בשם רב. חוזרת חלילה. שמואל אמר. אין חוזרת חלילה. מתניתא פליגא על שמואל. שלהם מותרין לו ולהם. שביטל רשותו. והתנינן נתנו לו רשותן. הוא מותר והן אסורין. פתר לה. לצדדין היא מתניתא. תני. אחד שלא עירב נותן רשות לשנים שעירבו. ואין שנים שעירבו נותנין רשות לאחד שלא עירב. ולא שנים שעירבו נותנין רשות לשנים שלא עירבו. ולא שנים שלא עירבו נותנין רשות לשנים שעירבו. ואין שנים שלא עירבו נותנין רשות לשנים שלא עיריבו. הכל נותנין רשות ונוטלין רשות חוץ משנים שלא עירבו שהן נותנין רשות ואינן נוטלין רשות. רב חסדאי אמר. עשרה ישראל שהיו דרין בבית אחד. כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו. אמר רבי יסא. עשרה גוים שהיו דרין בבית אחד. כל אחד ואחד צריך להשכיר רשותו. אמר רבי בא. מעשה באשתו שלפרסי אחד שהשכירה חצר שלה שלא מדעת בעלה. אתא קומי רבי שמואל ושרא. סברין מימר. אפילו שמשו ולקיטו. הלכה. ישראל מבטל והגוי משכיר. ויבטל הוא הגוי. חזר הוא בו. מעתה אפילו משכיר חזר הוא בו. מיכן והילך בגזל הוא משתמש. עד איכן. ייבא כיי דמר רבי יסא בשם רבי מנא בר תנחום רבי אבהו בשם רבי יוחנן. אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. מילתיה דרבי יעקב בר אחא אמר. אפילו באגוז. אפילו בתמרה. רבי יעקב בר אחא כד הוה נפק לאכסנייא. אין הוה משכח מיעבד תקנה הוה עבד. ואין לא. מבדר מנוי. יהב חוטרא הכא. סנדלא הכא. דייסיקיא הכא. אמר רבי מתניה. הדא דתימר בשהיה פונדקי גוי. אבל אם היה פונדקי ישראל אינו חשוד לטלטל.