תלמוד ירושלמי ערלה פרק ב הלכה ד

משנה: שאור שלחולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ ואחר כך נפל שאור שלתרומה או שאור שלכלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. שאור שלחולין שנפל לתוך עיסה וחימיצה ואחר כך נפל שאור שלתרומה או שאור שלכלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור. ורבי שמעון מתיר. הלכה: תני חנניה בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת. אמר רבי יונה הוינן סברין מימר מפליגין בשחימץ זה כל כוחו וזה כל כוחו ונפל שאור שלחולין תחילה. אבל אם נפל שאור שלתרומה תחילה כבר נתחמצה העיסה. כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח אסור דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר. רבי שמעון בן לקיש אמר מה פליגין. בשהשביח ואחר כך פגם. אבל אם פגם ואחר כך השביח אוף רבי מאיר מודה. רבי יוחנן אמר לא שנייא היא השביח היא פגם. היא פגם היא השביח היא המחלוקת. תמן תנינן שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו מימיו מימיו מותרין. והדא מתניתא מה היא. רבי יוחנן אמר במחלוקת. רבי שמעון בן לקיש אמר דברי הכל. רבי יוסי בירבי בון אמר אילין שמועתא הדא רבי יוחנן אמר במחלוקת. רבי שמעון בן לקיש אמר דברי הכל. אמר רבי יונה צורכה להדה דרבי שמעון בן לקיש לא כן סברנן מימר מה פליגין בשחימץ זה כל כוחו וזה כל כוחו ונפל שאור של חולין תחילה. אבל אם נפל שאור של תרומה תחילה כבר נתחמצה העיסה. ואפילו נפל שאור חולין תחילה נעשה כמי שהשביח מעיקרו ואחר כך פגם. חזר רבי יונה ומר האשה הזאת אינה מחמצת כל צורכה משיירת היא כל שהוא. אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם. וקשיא אילו השביח ולא פגם שמא כלום היא. רבי יונה בעי מה בין שבח מזה ומזה. ומה בין פגם מזה ומזה. שבח מזה ומזה אסור. פגם מזה ומזה מותר. אמר רבי מנא שבח מזה ומזה את רואה כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו כדי לאסור. פגם מזה ומזה את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אין בו כדי לאסור.