תלמוד ירושלמי פאה פרק ב הלכה ה

משנה: שדה שקצרוה גוים שקצרוה ליסטים. קרסמוה נמלין שברתה הרוח או בהמה פטורה. קצר חצייה וקצרו ליסטים חצייה פטורה שחובת הקציר בקמה. קצרו ליסטים חצייה וקצר חצייה נותן פיאה ממה שקצר. קצר חצייה ומכר חצייה הלוקח נותן פיאה לכל. קצר חצייה והקדיש חצייה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פיאה לכל. הלכה: מתניתא בשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת. ותני כן אין שוכרין פועלין גוים מפני שאינן בקיאין בלקט. מתניתא בשקצרוה לאבדה. אבל אם קצרוה שלא לאבדה חייבת. אמר רבי הושעיא בר שמי ואפילו תימא בשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזל. מפני שהוא מפריש מן הקציר על הקמה ומן הקמה על הקציר ואינו מפריש מן הקציר לא על הקציר ולא על הקמה. פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקמה. היך עבידא כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה כיון שקצר שיבולת הראשונה חזרה פיאה לעומרין מפריש מן הקציר. ולא סוף דבר שכילה את שדהו. אלא אפילו בשקצר ואמר מיכן והילך אני מפריש פיאה. כיון שקצר שיבולת הראשונה חזרה פיאה לעומרין מפריש מן הקציר על הקמה. המוכר מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין. נישמעינה מן הדא. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע. מה בינה לקדמיתא אלא לכשתקצר שליש תהא שלך. אמר רבי בון בר חייא הדא אמרה שהמוכר זכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין. אמר רבי יוסי תמן לא נתחייבה שדהו ברשותו ברם הכא נתחייבה שדהו ברשותו. אילו קצר חצי שדהו ומכר מה שקצר הלוקח מותר בלקט ובשכחה ובפיאה יאות. הלוקח מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין של מוכר בפלוגתא דרבי ודרבי יהודה הנשיא. רבי פינחס בעי קצירת חוצה לארץ מהו שתהא חייבת בפיאה. שלא תאמר ההקדש פטור וחוצה לארץ פטור. אי מה הקדש חייב אף חוצה לארץ חייב. אשכח תני קציר ארצכם ולא קציר חוצה לארץ. קצר הגיזבר חצי חצייה ולא הספיק לקצור את השאר עד שפדה את כולה מפריש מן הקציר על הקציר. וכל מה שנקצר ברשות ההקדש כבר נפטר.