תלמוד ירושלמי פסחים פרק ד הלכה ט

משנה: ששה דברים עשו אנשי יריחו על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. אילו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר ולא מיחו בידן. אילו שמיחו בידן מתירין בגמזיות של הקדש ואוכלין מתחת הנשרים בשבת ונותנין פיאה לירק ומיחו בידן חכמים: הלכה: מאן תנא. קוצרין. רבי מאיר. מאן תנא. גודשין. רבי יודה. אמר רבי יעקב ברבי סוסיי קומי רבי יוסי. כל עמא מודיי שקוצרין וכל עמא מודיי שאין גודשין. מפליגין. בהרכב דקלים. רבי מאיר אומר. מרכיבין דקלים כל היום וכרצון חכמים היו עושין. רבי יודה אומר. לא היו עושין כרצון חכמים. כיצד היו כורכין את שמע. אמר רבי אחא אמר רבי זעורה אמר רבי לא. שמע ישראל יי אלהינו יי אחד. אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. דברי רבי מאיר. רבי יודה אומר. מפסיקין היו. אלא שלא היו אומרים. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. רבי יוסה אמר רבי זעורה רבי לא. שמע ישראל יי וגו׳ אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי רבי מאיר. רבי יודה אומר. מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כיצד היו מתירין בגמזיות שלהקדש. אמרו להן חכמים. אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן אסורין. אמרו להן. אבתינו כשהקדישו לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף. שהיו באין ונוטלין אותן בזרוע. מה רבנין סברין מימר. קורות ופירות הקדישו. אפילו תימר. קורות הקדישו ופירות לא הקדישו. צריכה לרבנין. המקדיש שדה אילן מהו שישייר לו מן הגידולין. נישמעינה מן הדא. משנודעו העוללות. העוללות לעניים. שנייא היא שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מעתה אפילו לא נודעו העוללות יהו העוללות לעניים. שנייא היא שהוא כרם להקדש. כהדא דתני. הנוטע כרם להקדש פטור [מן הפרט] מן העורלה ומן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית. רבי זעורה בשם רבי יוחנן. ושבתה הארץ שבת ליי. אפילו דבר שהוא ליי קדושת שביעית חלה עליו. רבי חייה בר אבא בעא קומי [דרבי מנא]. לאוכלו בלא פדיון [אי] איפשר. [שאי] (ש)איפשר להקדש לצאת בלא פדיון. לפדותו ולאוכלו נמצא לוקח לו קורדום מדמי שביעית. אמר ליה. הגיזבר היה מחלפן ביד אחר. אמר רבי מתנייה. למה לי נן פתרין לה דברי הכל כההיא דמר רבי יוחנן. דברי רבי יוסה מפני שקדם נדרו להבקירו. והכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו. אמר רבי יוחנן. מעשה היה והורון כרבי יוסה. לית הדא פליגא על רבי יוחנן. דרבי יוחנן אמר. מכיון שעבר עליו ושכחו הרי הוא שכחה. שנייה היא בעריס שדרכו לבחן. אפילו על דרבי אושעיה לית היא פליגא. דרבי הושעיה אמר. רומס הייתי זיתים עם רבי חייה הגדול. ואמר לי. כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה. שנייא היא. שכל רוגלות ורוגלות אומן בפני עצמו. רבי אבא בר כהנא בעא קומי רבי אימי. המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו. אמר ליה. לא עלה על דעת שימות ברעב. רבי זעורא רבי לא תריהון אמרין. מיסתיוסיס כאוני היא ונקנית במקח. תני. המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו. הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש. אימתי. בזמן שלא הקדים לו שכרו. אבל בזמן שהקדים לו שכרו. הרי זה דר בתוכו חנם. ביומוי דרבי מנא הוות נימורה בציפורין. והוון בניהון מישכונין גבין. מיאתאי מיזל לון אפיק רבי מנא כדון כהיא דרבי אימי. אמר. לא דאנא סבר כדעתיה. אלא בגין ציפרייא דלא יחלטון בניהון. ואוכלין מתחת הנשרים. מה נן קיימין. אם בשנשרו מערב יום טוב. דברי הכל מותר. אם בשנשרו ביום טוב. דברי הכל אסור. אלא כי נן קיימין. בסתם. ונותנין פיאה לירק. לא היו נותנין אלא מן הלפת ומן הקפלוטות שלקיטתן כאחת. רבי יוסה אומר. אף לאכרוב. מעשה בבן מביא יין שנתן בנו פיאה לירק לעניים. ובא אביו ומצאן עומדין על פתח הגינה. אמר להן. הניחו מה שבידכם. והניחו מה שבידן. ונתן להם בכפליהן מעושרין. לא שהיתה עינו צרה. אלא שהיה חושש לדברי חכמים. חד זמן צרכון רבנן נידבא. שלחון לרבי עקיבה ולחד מן רבנין עמיה. אתון בעיי מיעול לגביה ושמעון קליה דטלייא. אמר ליה. מה ניזבון לך יומא דין. אמר ליה. טרוכסימון. לא מן יומא דין אלא מן דאתמול. דהוא כמיש וזליל. שבקון ליה ואזלון לון. מן דזכון כל עמא אתון לגביה. אמר לון. למה לא אתיתון גביי קדמיי כמה דהויתון נהיגין. אמרין. כבר אתינן ושמעינן קליה דטלייא אמר לך. מה ניזבון לך יומא דין. ואמרת ליה. טרוכסימון. לא מן דיומא דין אלא מן דאיתמל. דהוא כמיש וזליל. אמר. מה דביני לבין טלייא ידעתון. ידעתון מה ביני לבין בריי. אף על פי כן אזלון ואמרון לה והיא יהבה לכון חד מודיי דדינרין. אזלון ואמרון לה. אמרה לון. מה אמר לכון. גדיל או מחיק. אמרו לה. סתם אמר לן. אמרה לון. אנא יהבה לכון גדיל. ואין אמר. גדיל. הא כמילוי. ואין לא. אנא מחשבנא גודלנה מן פרני. כיון ששמע בעלה כך. כפל לה את כתובתה.