תלמוד ירושלמי פסחים פרק ו הלכה ד
משנה: אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחל בטהרה ובמועט. בזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה: חגיגה היתה באה מן הצאן מן הבקר מן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות ונאכלת לשני ימים ולילה אחד: הלכה: תני. חגיגת ארבעה עשר היתה באה מן המעשר. רבי יעקב בר אחא בשם שמואל בר אבא. זאת אומרת שהיא רשות. אין תימר חובה. דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר. תני. חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחילה כדי שייאכל הפסח לשבע. ולא ייאכל הפסח לשבע. רבי יוסי בירבי בון בשם רבי יעקב בר דסיי. שלא יבא (לפני) [לידי] שבירת עצם. תני. חגיגה הבאה עם הפסח היתה מתבערת עמו. איתא חמי. חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות. ותימר הכין. בעולה עמו על שולחנו. התבשילין העולין עמו על השולחן צריכין להתבער עמו. אמר רבי יוסה. הדא אמרה. ההין דאכל חובץ ובדעתיה מיכול קופד צריך מבערה פיסתה.
