תלמוד ירושלמי פסחים פרק ז הלכה יג

משנה: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אילו הופכין את פניהם הילך ואוכלין ואילו הופכין את פניהם הילך ואוכלין והמיחם באמצע. וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. והכלה הופכת את פניה ואוכלת: הלכה: כתוב ולא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. אין לי אלא חוץ לבית. חוץ לחבורה מניין. תלמוד לומר לא תוציא חוצה. אמר רבי יודן. מיכן שאם (אמר הריני) [הוציא] חוץ לחבורה. שהוא מתחייב. אמר רבי מנא. יאמר קרייא. לא תוציא חוצה. ונן אמרין. אם חוץ לחבורה שהוא מתחייב. לא כל שכן חוץ לבית. רבי אימי בעי. הוציא מחבורה לחבורה כשני זתים חייב שתים. משום לא תוציא מן הבית ומשום לא תוציא חוצה. נמנו על הפסח. הוציא אחד כזית חייב. שנים שלשה פטורין. מפני שבני חבורתן ראויין להימשך אצלן. אלא שהן עוברין בעשה. וכרבי שמעון אפילו בעשה אינן עוברין. דתני. על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. מלמד שהפסח נאכל בשני מקומות. יכול אף אוכליו יהו אוכלין אותו בשני מקומות. תלמוד לומר בבית אחד יאכל. הא כיצד. פסח נאכל בשני מקומות. ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. [רבי שמעון אומר. אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות.] מה מקיים רבי שמעון בבית אחד יאכל. שלא תהא חבורה מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ. יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה. מפני שבני חבורתו ראויים לימשך אצלו. נפטר מלא תעשה. רבי חייה בר בא בעי. למה לי כרבי שמעון. אפילו כרבנן. מפני שבני חבורתן ראויין לימשך אצלן נפטרו מלא תעשה. אפילו בעשה לא יהו. שמש שאכל כזית והוא בצד התנור. אם היה פיקח ממלא את כריסו ממנו. אם רצו לחלוק לו כבוד. באין ואוכלין עמו בצד התנור. ואם לאו. נותנין לו חלקו ואוכל במקומו. תמן אמרין. דרבי שמעון היא. ולא שמיעין דאמר רבי הילא רבי איסי רבי אלעזר בשם רבי הושעיה. הכל מודין בתחילה שהן חולקין. בסוף שאינן חולקין. מה פליגין. בשהיו יושבין ואוכלין ופקעה עליהן הקורה. רבי שמעון אומר. עוקרין הן חלקן ואוכלין במקום אחר. ורבנן אמרין. אינן עוקרין את חלקן ואוכלין במקום אחר. רבי חייא בר בא אמר רבי יוסי בן חנינה בעי. מעתה המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. אתא רבי שמואל רבי אבהו בשם רבי יוחנן. המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. אמר רבי זעורא. ותניי תמן. יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה חייב. ולא פסל עצמו מפני חבורתו. הדא אמרה. אפילו לא אכל. אין תימר. אכל. למה לי לא פסל עצמו מבני חבורתו. אמר רבי יוסה. כיון שהוציאו פסלו. אפילו אכל. דבר פסול אכל. ויי דא אמר דא. יש שובר אחר שובר. אין מוציא אחר מוציא. או הדא אמרה כיון שהוציאו פסלו. או הדא אמרה. המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. פשיטא דא מילתא. התחילו אילו וניטמו אילו. זכו טהורין בחלקן שלטמאין. ולא עוד אלא אפילו התחילו אילו וניטמו הן. זכו טהורין בחלקן שלטמאין. אבל התחילו אילו ואילו וניטמא אחד מהן. לא זכו טהורין בחלקן שלטמאין. יחיד מפשיט ידו בכל הבית. ואין חבורה מפשטת ידה בכל הבית. והא תנינן. שתי חבורות. לא אמר אלא שתים. הא אחת לא. והא תנינן. המיחם באמצע. מקום שהשמש מוכיח עליו שם היא חבורתו. והא תנינן. הכלה הופכת פניה ואוכלת. אמר רבי חייה בר בא מפני הבושה.