תלמוד ירושלמי פסחים פרק ט הלכה ב

משנה: ואיזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמידתה לכל רוח דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר מאסקופת עזרה ולחוץ. אמר רבי יוסי לפיכך נקוד על ה׳א לומר לא מפני שרחוקה ודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ: הלכה: רבי סימון אמר. אתפלגון רבי חייה רבה ובר קפרא. חד אמר. כדי שיבוא ויאכל. וחורנה אמר. כדי שיבוא ויזרוק. ואפילו כמאן דאמר. כדי שיבוא ויאכל. והוא שיהא בתוך אלפיים לתחום עד שלא חשיכה. אמר רבי זעורה. ותניי תמן. היה נתון מן המודיעית ולפנים ורגליו רעות. יכול יהא חייב. תלמוד לומר וחדל. יצא זה שלא חדל. היה נתון מן המודיעית ולחוץ והסוס בידו. יכול יהא חייב. תלמוד לומר ובדרך לא היה. יצא זה שהיה בדרך. היה נתון מן המודיעית ולפנים קודם לשש שעות. יצא לו קודם לשש שעות. יכול יהא חייב. תלמוד לומר וחדל לעשות. החדל בשעת עשייה חייב. שלא בשעת עשייה פטור. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. שניהן מקרא אחד הן דורשין. שם שם. חד אמר חוץ לעשייתו. וחורנה אמר. חוץ למחיצתו. חברייא בשם רבי יוחנן. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה. יצא זה שהיה בדרך. רבי זעורה בשם רבי יוחנן. כשהוא מזהיר הוא מזכיר רחוקה. כשהוא עונש אינו מזכיר רחוקה. ורבנן אמרי. בשעה שהכתב רבה על הנקודה. את דורש את הכתב ומסלק את הנקודה. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב. את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. אמר רבי. אף על פי שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן את דורש את הנקודה ומסלק את הכתב. ה״א שברחוקה נקוד. איש רחוק. ואין דרך רחוקה.