תלמוד ירושלמי שבועות פרק ג הלכה י

משנה: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד: שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין ומפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטורין. אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב. כיצד (אמר) לא אכלתי היום ולא הינחתי תפילין היום. משביעך אני ואמר אמן. חייב: הלכה: שבועת שוא כול׳. נפש נפש. מה נפש שנאמר בשבועת העדות עשה את המושבע כנשבע. אף שנאמר בשבועת הפיקדון עשה המושבע כנשבע. זה הכלל. כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה ושאין בו מעשה אינו לוקה. חוץ מן המימר והנשבע ומקלל את חבירו בשם. רבי אבהו בשם רבי יוחנן. לית כאן מימר. מימר דיבור ומעשה. נשבע לשקר מניין. רבי יוחנן בשם רבי ינאי. כי לא ינקה יי. מנקין הן הדיינין. קילל את חבירו בשם מניין. ריש לקיש בשם רבי הושעיה. ליראה את השם וגו׳. נשבע לשקר על דעתיה דריש לקיש מניין. מינה. מכיון שנשבע לשקר אין זה ירא. קילל את חבירו בשם. על דעתיה דרבי יוחנן מניין. מכיון שקילל אין זה ירא. מה מפקה מביניהון. נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם. על דעתיה דרבי יוחנן חייב שתים. על דעתיה דריש לקיש אינו חייב אלא אחת.