תלמוד ירושלמי שבועות פרק ד הלכה ב

משנה: שבועת העדות כיצד. אמר לעדים בואו והעידוני. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות. משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורים. כפרו חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אינן חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון מה הטעם הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות: הלכה: שבועת העדות כיצד כול׳. נפש נפש. מה להלן מפי עצמו אף כאן מפי עצמו. מה כאן מפי אחרים אף להלן מפי אחרים. רבי מאיר דרש גזירה שוה האמורה בה. מה מפי עצמו שנאמר להלן חוץ לבית דין אף מפי עצמו שנאמר כאן חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה. מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין אף מפי אחרים שנאמר כאן בבית דין. רבי ירמיה בעי. קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב. נישמעינה מן הדא. הואיל ולא למדו מפיו משבועת העדות אלא משבועת הפקדון. מה להלן קרובין חייבין אף כאן כן. אמר רבי יוסי. קרובין שכאן למידין מקרובין שלהלן. רבי יודן קפודקייא בעי. השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בבית דין שמא אינו חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי יוסי. ולא מתניתה היא. אמר רבי שמעון. מה טעם. מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. וכאן הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייבין בכל אחת ואחת. רבי ירמיה בעי. השביע עליו חמשה פעמים מפיו וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים מהו. מאחר דרבי מאיר עבד מפיו כבית דין מהו שיקבעם לקרבן ולחייבם בראשונה בלא תביעה. ייבא כהדא. מה את בא אחרינו. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. יהו חייבין. תלמוד לומר. ושמעה קול אלה. את ששומע קול חייב. יצאו אילו שאין שומעין קול. מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב. מפיו בקנסות מהו שיהא חייב. מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד. רבי בא רב יהודה בשם רב. בשוגג בקרבן במזיד בקרבן. אבל אמר. סבור הייתי שאין שבועה זו. מותר. תני חזקיה. כל מקום שנאמר בתורה חט סתם את תופש הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה.