תלמוד ירושלמי שבת פרק ב הלכה ה

משנה: המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטים מפני רוח רעה אם בשביל החולה שישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פיחם: הלכה: המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים כול׳. אמר רבי שמואל בר רב יצחק. מפני גוים שלסכנה. מפני ליסטים שלסכנה. רבי יוסי בעי. אי מפני ליסטין של סכנה ניתני מותר. רבנין דקיסרין בשם רבי יוסי בן חנינה. מותר. מה בין המציל ממה שבנר מה בין המציל ממה שבזית. רבנן דקיסרין בשם רבי שילא דינוה. לא דומה המציל מגופה שלפתילה למציל חוץ מגופה שלפתילה. אמר רבי יוחנן. רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד. כמה דרבי יוסי אמר. עד שיהא לו צורך בגופה שלפתילה. כן רבי שמעון אומר. עד שיהא לו צורך בגופו שלדבר. מה אית לך צורך בגופה שלפתילה. רבנן דקיסרין רבי לעזר בשם רבי חנינא. שכן שמשי אומנין מחרכין לין. כמה דתימר. ושער רישיהון לא התחרך. מהו מחרכין לין. מפספסין לין. תמן תנינן. כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר ומן העושה חבורה. בר קפרא אמר. אפילו אינו צריך לדם אפילו אינו צריך לאפר. מתניתא פליגא על רבי יוחנן. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. (לא) שלא לצורך. והכא הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. אפילו שלא לצורך. תני. כל המתחייב בנפשו שוגג מביא חטאת. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל. מאחר שלא לצורך היה מתחייב בנפשו. וכאן אפילו שלא לצורך יהא פטור מן התשלומין. מן הדא. מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. מה מכה בהמה לא חלקתה בה בין שוגג למזיד לחייבו ממון. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון. וקשיא על דבר קפרא. הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה. כולהן לצורך והיא שלא לצורך. אמר רבי יוסי. אין יסבור (רבי לעזר) כרבי יוחנן דאמר. הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה. רבי לעזר אמר. הבערה לימדה על עצמה. ולית לרבי לעזר לאחת לחייבו על כל אחת ואחת. אשכח תני בשם רבי לעזר. הנה. לחייב על כולהן אחת. ניחא הבערה. חבורה. אב שלה לצורך והיא שלא לצורך. רבי יוסי בירבי בון אמר. איתפלגון רבי לעזר ורבי יוחנן. חד אמר. שחיטה עיקר וחבורה תולדת. וחורנה מחלף. הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. אמר רבי אבדימי אחוי דרבי יוסה. הדא אמרה. נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם. החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב. רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי לעזר בירבי צדוק. חייב שתים. אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות. וחותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור. רבי יעקב בר אחא אמר. במחלוקת. כמאן דמר אינו חייב אלא אחת. ברם כמאן דמר חייב שתים. חייב. דמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. לית כאן חייב שתים אלא מעלין עליו כאילו חייב שתים. אמר רבי יודן. תמן אינו רוצה שיבערו ואינו רוצה שיכבו. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ורוצה הוא שיכבו. הבעיר ובישל. אית תניי תני. חייב שתים. אית תניי תני. חייב אחת. מאן דמר. חייב שתים. אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דמר. אחת. היי דא היא. רבי יודה אומר. משום מבעיר. רבי יוסי אומר. משום מבשל. וקשיא על דרבי יוסי. הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה. אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל. זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה. רבי חייה רובה אמר. שתים. בר קפרא אמר. אחת. מתיב בר קפרא לרבי חייא רובא. עבודה שהכהן מותר בה זר מחייב עליה. ומותיב לה והוא מתייב ליה. והרי קמיצה עד שלא נקמצה אסורה לזה ולזה. משניקמצה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. אמר ליה. שנייא היא. דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. והרי מליקה עד שלא נמלקה אסור לזה ולזה. משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים. אמר ליה. שנייא היא. דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. הרי טבל. עד שלא ניתקן אסור לזה ולזה. משניתקן אסור לזרים ומותר לכהנים. אמר ליה. שנייא היא. דכתיב וכל זר לא יאכל קודש. אמרין. נצא לחוץ ונלמד. נפקון ושמעון. רבי יוסי אומר. שתים. רבי שמעון אומר. אחת. מאן דמר. אחת. משום זרות. ומאן דמר. שתים. אחת משום זרות. חורנייתה למה. משום שחיטה. והרי שחיטה בזר כשירה. אלא משום הילוך זריקה וקבלה. אינה אלא שבות. הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה דרבי יודה דו אמר משום מבעיר. ניחא. על דעתיה דרבי יוסי דו אמר משום מבשל. מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה באיכולן כמבשל הוא.